פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      השופר שפוצע

      בילדותי התיאורים שלנו כצאן העובר לפני הרועה נתפשו אצלי כנוראים, ככל שדחקו בי, חשתי ערבוב של אשמה, פחד ובעיקר הדחקה. הכול השתנה כשהפכתי לאמא. אם משהו נתן לי זריקת מרץ פמיניסטית אלו תפילות הימים הנוראים. בניגוד גמור לילדותי, השופר של בגרותי פוצע את העולם

      לדף הבית של מגזין האינטרנט "דברים"

      מיכל ברגמן (צילום מסך , פייסבוק)
      (צילום: מיכל ברגמן)

      שנים מעוררים בי החגים האלה געגועים

      לדף הפייסבוק של "דברים"


      בכל חג אני בטוחה שזהו החג האהוב עלי ביותר, ובכל זאת, חגי תשרי, ובעיקר ראש השנה, הם אהובים במיוחד. נראה לי שמה שתורם במיוחד לחוויה הזו, הוא השילוב היפה בין הסתיו הקצר לבין השנה החדשה שבפתח; פתיחה עם התקוות , אי הוודאות, הדפים החדשים שעומדים להגיע והדפים המחוקים שמתרבים משנה לשנה. הם, והעננים והרוח המיילל, שכן, גם לציניקנית שכמותי, בהחלט עושים יותר מצביטה אחת בלב.

      אז בעיני זו אחת החוויות החזקות של 'החגים' – השילוב בין שמיים, ארץ, תפילה וחג. הארץ סובבת על מכונה, הסתיו הישראלי חוזר שוב לביקור קצר ויפהפה, כל הנחלים זורמים אל הים, כל הנחליאלים מעופפים אלינו, כל החצבים פורצים מהאדמה ורק הלב, הלב איננו מלא לעולם אל מול התקוות והגעגועים ותחושת אי הוודאות החגיגית והשברירית של השנה החדשה.

      שנים מעוררים בי החגים האלה געגועים, ואני לא בטוחה שהיו אי-פעם שנים אחרות. אולי נמחקו ואינן, אולי לא היו מעולם. למי ולמה אני מתגעגעת, אני לא תמיד יודעת. יש משהו מפויס ככל שהשנים עוברות והופכות לאתוס אישי ומשפחתי. ובכל זאת, פטורה בלא בקורת הרי אני לא יכולה, אז בחרתי להביא כמה חוויות חגים, שונות בזמן ובמקום , בקצב וברגש.

      כדאי להדחיק את כל העניין המפחיד הזה

      זיכרונות מהגן: התיאור של אלוהים שיושב וחותם ושוקל את המעשים שלנו היה מהשנואים עלי. גם התיאור שלנו כצאן העובר לפני הרועה ונדחק במכלאות הצאן לא גרם לי להרגיש קרובה לרוח הימים הנוראים. מבחינתי היו אלה מושגים איומים ובלתי נתפסים. האמנם יושב אלוהים ומודד כל מעשה שלי? ושל האחרים גם? מהיכן הוא לוקח את הזמן? – ככל שדחקו בי בגילאים הללו לחזור בי ממעשי, כך חשתי ערבוב של אשמה, פחד, מועקה חוסר אמון (זה מה שהוא עושה, אלוהים?) ובעיקר הדחקה. מן הסתם יהיו לי מעשים רעים גם בהמשך הדרך, אז כדאי להדחיק את כל העניין המפחיד הזה.

      והייתה חצר המשחקים. זו החצר בה שיחקתי בבית הספר בכתות א'-ב' וזו הייתה גם חצר בית הכנסת. אלא שאם במהלך שנת הלימודים היו ההפסקות קצרות עד כאב, הרי שבימי החגים היו לרשותנו, ילדות וילדים מעטים, חצר גדולה וזמן אינסופי להעביר הלוך ושוב בחצר ההולכת ומתחממת. מדבריות ל זמן היה עלינו לצלוח עד שהסתיימה התפילה הלא מובנת והארוכה כל כך.

      אני אקדים את המאוחר ואדלג כמה עשרות שנים קדימה, לימינו אנו; הימים בהם אני מוצאת הרבה מאוד טעם ומשמעות בתפילות ובכל זאת – הן ארוכות מדי גם היום.

      ההורים היו קוראים לנו להיכנס לבית הכנסת לתקיעת השופר. הראשונות היו חגיגה, והבאות אחריהן היו עוד הפוגה בשיממון הזמן.

      הכול השתנה כשהפכתי לאמא

      בניגוד גמור לשופר ההוא, השופר של בגרותי פוצע את העולם. סביבו תינוקות פוערים עיניים, ילדים עדיין נאספים מחצר המשחקים, פרועים וסתורים, ורצים לשמוע קול שופר; ואני, שכבר יודעת כמה דברים על שבריריות החיים וחוסר הוודאות הקיימים תמיד, שומעת קול מחריד. קול שהולך מסוף העולם ועד סופו , גם אם אנחנו בסך הכול באולם ספורט של בית ספר. והלב נחרד.

      הכול השתנה כשהפכתי לאמא. אם משהו נתן לי זריקת מרץ פמיניסטית , או ליתר דיוק – פטיש חמישה קילו פמיניסטי בראש – היו אלה תפילות הימים הנוראים כאמא צעירה. הכיף התחיל כשגורשתי בקול גדול מתפילת 'כל נדרי' בבית הכנסת האשכנזי בגבעה הצרפתית שבירושלים. הקול הגדול שאג שאין מקום לתינוק בבית הכנסת. למרות שהתינוק לא בכה ולא צעק. הוא מלמל משהו, בשקט. ונענע בלחש. אל הקול הגדול הצטרפו עיניים רושפות בלהט קדוש – לא אני אקלקל להם את קדושת התפילה. שנים הן נסחבו בעצמן עם תינוקות. עכשיו הן רוצות להתפלל, ולעזאזל עם קצת הלבנת פנים קולנית. ואיזה חזן נפלא. תענוג.

      כל שביקשתי הוא, שדלת עזרת גברים תישאר פתוחה

      אחר כך עברתי למודיעין. לכאורה עיר צעירה. ובכן – כרונולוגית אכן הייתה זו מושבת עונשין צעירה עם פוטנציאל. אנשים ונשים נחמדים באמת. בכל זאת התברר שגם כאן, בין אחים ואחיות לצרת הנידחות הפרברית חסרת האופי והטיטולים, גם כאן תינוקות הם סוג של הפרעה למהלך התפילה.

      וכך מצאתי עצמי יושבת במסדרון של בית ספר ולצדי תינוק בן כחצי שנה. מתינוקות החלום האלה, שמתעוררים ללא בכי ומעסיקים את עצמם ועוד מחייכים. כל שביקשתי הוא, שדלת עזרת גברים תישאר פתוחה, כדי שאצליח לפחות לשמוע משהו כשאני והתינוק במסדרון. המתפלל שעמד מולי הסביר לי שעלינו למצוא פתרון אחר – והנה יש לו פתרון – האיש שלי יקום לתפילת 'וותיקין' היכן שהוא בשעות בהם קמים אסירים או חיילים, יתפלל, ואז אלך אני להתפלל והוא ישמור על הילדים.

      אני זוכרת שלא הבנתי מה הוא אומר לי. האם הוא מציע לנו עונש על משהו? האם חוויית החג שלנו אמורה לכלול מחסור עוד יותר כרוני בשעות שינה? האם הוא הבחין שאנחנו משפחה – ושיש לנו שני תינוקות – ושהם מצריכים טיפול ולכן מתחלקים בעומס? האם זה בכלל עניינו, ומדוע בעצם הוא מודיע לי בקול כה נחרץ מה ראוי לעשות?

      מה שמתאים לאחד הוא הסיוט של האחר

      השנים עברו והתברר לי שכך חוגגים רבים את החג שלהם ואני מאחלת להם כל טוב ובריאות שלמה. רק מזכירה שמה שמתאים לאחד הוא הסיוט של האחר. וכמו שציינה השבוע חברתי יעל יחיאלי – בית כנסת לא אמור להיות ידידותי לנשים. הוא אמור להיות ידידותי לקהילה כולה. והיא כוללת קשישים, תינוקות, נשים, גברים, בעלי מוגבלויות, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, מזרחיות ואשכנזים, אשכנזיות ומזרחים. מתפללות קבע ואורחי רגע. זו המשמעות של קהילה, להבדיל ממנזר או ישיבה, שם מנותק לו הקדוש מהעולם ומתעלה מעלה מעלה ושאחרים יבשלו לו ויגדלו לו את הילדים. הוא מתפלל עכשיו.

      והנה הגעתי לתפילה עצמה. כאמור, היא ארוכה הרבה הרבה מדי. אם לתפילה יש משמעות, ובהחלט יש לה, הרי שבעיני שעות רבות הן מכשול למשמעות. אני מציעה להיפרד לשלום מתפילת המוסף המיותרת במחילה. שכן כולנו בקיאות ויודעי קריאה, לשמחתנו המציאו את הדפוס ומאז אין צורך שלכל קהילה יהיה מחזור אחד - כבר הספקנו להצטייד במחזורי תפילה אישיים. אני יודעת שכך התרגלנו, אבל לא כל הרגל הוא טוב. אורך התפילה, למשל, אינו אחד מההרגלים הללו.

      היום הרת עולם

      זה כה חבל, כי יש למילות התפילה משמעות ואחת מהחוויות הלופתות הוא פס הקול של הימים האלה. חרוזים-חרוזים של מילים ומנגינות שמרעידים את הלב:

      היום הרת עולם
      וכתוב חיים טובים
      וחתום לחיים טובים
      אנו מתירים להתפלל עם העבריינים
      אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה
      א?ב?ינו? מ?ל?כ??נו? ח?מו?ל ע?ל?ינו? ו?ע?ל עו?ל?ל?ינו? ו?ט?פ??נו?.
      כי אין בנו מעשים
      וכך היה מונה
      שנה שלא תפיל אשה פרי ב?ט?נ?ה?
      ה' הוא האלוהים ה' הוא האלוהים ה' הוא...
      ורב חסד ואמת
      היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם
      פתח לנו שער
      כי פנה יום
      ו?כ?ח?לום י?עו?ף
      אלו המילים שמלוות אותי ובכל שנה, אני בוחרת לתת להן את משמען.
      שנבוא כולנו לשנה חדשה, לחיים טובים ולשלום.

      מיכל ברגמן היא פעילה חברתית, פמיניסטית, ובעלת תפקיד ב"צו פיוס"