פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש להם אלוהים אבל אין להם בית

      הם נולדו אל תוך מציאות חרדית. רק בגיל מבוגר יותר גילו כי הוריהם חזרו בתשובה ואז המציאות החלה להתבהר. פתאום הם הבינו למה מתייחסים אליהם שונה, למה הם מרגישים פגומים ולמה החברה לא מוכנה לקבל אותם. כתבה ראשונה בפרויקט "דור ההמשך של החוזרים בתשובה"

      ההילולה במירון, מאי 2014 (ג'יליס)
      (צילום: ג’יליס)

      רבי נחמן מברסלב אמר כי: "צריך לעשות תשובה על התשובה". אם היה פוגש בילדים של בעלי התשובה של ימינו, הוא גם היה רואה לכך דוגמא חיה. הציבור החרדי מורכב מהרבה גוונים בשחור, ובתוכם פנימה בעלי התשובה מהווים גוון נוסף ומיוחד בפני עצמו המבקש להיטמע. תנועת התשובה מכה מדי כל כמה שנים גלים אל חופי היהדות. ואין דומה גל החזרה בתשובה של שנות ה-70 לחברו משנות ה-2000. היכל הגוונים המשתנים. אך בתוככי הגוון אולי הכי צבעוני בחברה המבקשת לשמר את חדגוניותה בכל מחיר, יש תת גוון נוסף. אלו הם ילדיהם של בעלי התשובה שכבר נולדו לאחר המפנה והשינוי שחוללו הוריהם בחייהם.

      מה עובר על ילדיהם של בעלי התשובה? מתי הם מגלים על עברם של הוריהם ומה תגובתם לנוכח גילויי סוד העבר? ולמה רבים מהם יוצאים בשאלה לנוכח תשובת הוריהם? או עדיין, למרות ערש ילדותם החרדית ומאמצי הוריהם לשילוב חברתי, לעולם ירגישו זרים במחנה?

      הסיפור של מאיר (24)

      מחשש להתעמרות חרדים: צה"ל מאשר לחיילים לנוע בלבוש אזרחי (עומר מירון)
      אילוסטרציה (צילום: עומר מירון)

      השמידה את הזכר שלה מהימים שהייתה חילונית

      "נולדתי להורים בעלי תשובה. אימא שלי ישראלית, אבא עלה מרוסיה. אני הבכור, ויש לי עוד חמישה אחים. שלושה מאתנו, אחותי בת 22 ואחי שבצבא, לא דתיים כיום. ידעתי שההורים חזרו בתשובה כי פגשתי את סבא וסבתא שלי שהיו חילונים. אבל לא ידעתי הרבה על מה שהיה להם בחיים הקודמים. זה היה סוד כמוס. לא הרחיבו על מה שהיה. ביקשנו שיראו לנו תמונות, איפה הייתם? מה עשיתם? אבל עד היום, בקושי את הרצף הכרונולוגי על אבא שלי אני יודע. מה הוא עבר בחיים ואיפה היה.

      אימא שלי לא הראתה לנו תמונות. בגיל 18, פתאום גיליתי שהיא הייתה בצבא. את התמונות שלה שהיו תלויות אצל סבתא שלי בבית היא הורידה. השמידה את הזכר שלה מהימים שהיא הייתה חילונית. היא נתנה לנו לראות תמונות רק מהימים שהיא הייתה קטנה, עד גיל 7 או 8. שלא יראו אותה בצבא, או עם מכנסיים או מרפק חשוף. אני לא יודע אם זה היה בגלל הבושה, או כדי שכביכול לא החינוך לא יפגע.

      אני צריך להתבייש שיש לי קרובים חילונים

      בתור ילד קטן אתה לא כל כך קולט וגם לא מתאמץ לדעת מה היה בעבר של ההורים. היום אני יכול להבין את התהליך שהם עברו, אבל אני יודע שלא כאלה חיים אני רוצה בשביל הילדים שלי, להסתיר מכל מיני סיבות את העבר שלי. זה לא חיים כיפיים. הם היו צריכים להתחבא כדי שאחר כך אני לא אספר בתלמוד תורה איפה אבא שלי היה.

      בגיל 6 או 7 היה סוד כמוס בבית. אבא שלי לא קיבל פטור מצה"ל והיה צריך להתגייס לשלושה חודשים. לא גילו לי שאבא בצבא, הם לא רצו שהילד הקדוש שלהם, הצדיק, ידע ופחדו שאספר את זה בתלמוד תורה. אם סבא שלי היה מספר דברים על אבא שלי מהעבר, אבא שלי נהיה אדום. הוא לא רצה שיספר. אבל לסבא שלי "התפלק" מדי פעם. שעברנו לירושלים ההורים שלי הכניסו אותי ל'חיידר' אולטרה- חרדי, שלמדו בו ביידיש. באיזשהו שלב הבנתי שאני צריך להתבייש ולהסתיר את העובדה שההורים שלי חוזרים בתשובה, ושיש לי קרובים חילונים.

      פעם אחת סבא שלי הגיע לבקר בשכונה, ואחד הילדים אמר לי: 'יש לך סבא גוי'. אני זוכר שהסתכלתי... 'מה סבא גוי?' מאז התחלתי לעבור תהליך ולהבין שזו בושה שההורים שלי חוזרים בתשובה ושאני נמצא באיזשהו מעמד נחות בגלל זה.

      ידעתי שאת הבת של ראש הישיבה אני בטוח לא אקבל

      שהתחלתי לחשוב אם לעזוב את הישיבה, אני זוכר שאחד השיקולים שלי היו שאם אני אצא מהישיבה אני אבוד בעולם החרדי, לא יתנו לי שידוך ושאני הורס לעצמי את השם. אבל מצד שני גם אמרתי לעצמי: 'אתה בן לחוזרים בתשובה, אימא שלך ספרדייה וגם זה ממש לא טוב, וגם ההורים התחילו אז בתהליכי גירושין. אז בין כה וכה, גם אם תצא מהישיבה או לא, גם ככה אתה מחוסל בעולם הזה'. לא הייתה לי הרבה מוטיבציה לשמור על השם שלי, כי גם ככה זה לא יעזור. ידעתי שאת הבת של ראש הישיבה אני בטוח לא אקבל. הרבה צעירים חרדים כלואים היום בתוך החברה שהם גדלו בה, אבל יש להם שם מעמד חברתי ובחוץ אין להם כלום. אבל אני ממילא ידעתי שאין לי באמת מה להפסיד. ברגע שיש את הגורם הזה, בצורה עקיפה, זה גם תרם לכך שיצאתי בשאלה. אם הייתי חרדי מבית, כנראה היום לא הייתי יוצא בשאלה.

      התשלום שהחברה החרדית דורשת הוא מאוד גבוה

      המחיר החברתי שמשפחה חרדית משלמת על כך שאחד הילדים שלה לא לומד בישיבה הוא עצום, והרבה פעמים זה גובר על כל תחושה אחרת. אבא ואימא רוצים שיהיה לבן שלהם טוב, אבל לפני כן הם גם מוכרחים לשרוד בחברה שהם חיים בה. התשלום שהחברה החרדית דורשת הוא מאוד גבוה. אבל באיזשהו שלב אמא שלי שחררה קצת מהרצון שלה שאלך לישיבה ושלחה אותי ללמוד ב'מכון לב'. אם היא לא הייתה בעלת תשובה, אלא ממשפחה חרדית רגילה, היא פשוט הייתה מנדה אותי מהחיים שלה. זה מה שקורה בהרבה משפחות. ההורים, מצדם שהבן ישן ברחוב. בגלל שחוש ההישרדות החברתי גובר על הרגשות לבן שלהם. אבל אצל משפחות בעלי התשובה, המתח בין שני אלה פחות גבוה. בעלי תשובה גם ככה לא הצליחו לבסס את המעמד החברתי שלהם יותר מדי, אז מצד אחד זה חיסרון, מצד שני יתרון. כי זה לא קושר אותם רגשית חזק מדי למגזר.

      שלא יעשה לי בושות

      ביום- יום לא כל כך הרגשתי את ההבדל ביני לבין חברים שהם חרדים מבית. אבל מיד פעם היו מקניטים אותי. מישהו מהשכונה חיקה פעם את אבא שלי מתפלל, איך הוא אומר 'יתגדל ויתקדש' ולא יודע להגיד את זה בהברה אשכנזית. זה היה אחד הדברים הפוגעים. ניסיתי ללמד את אבא שלי את ההברה האשכנזית ואם ידעתי שהוא הולך לעלות לבמה בבית הכנסת, לא הייתי מגיע איתו, כדי שלא יראו אותי איתו. ולפני שהיה מגיע לישיבה שלי, הייתי גם מדריך אותו איך לדבר עם הרבנים, מלמד אותו כל מיני מושגים ישיבתיים , כדי שלא יעשה לי בושות. שידע על מה הם מדברים.

      לא ידעתי למה קראו לי מאיר

      חלק מהפוזה של החרדים זה 'אני הבן של ההוא', ו'אני נכד של ההוא', הייחוס. פעם אחת מישהו שאל אותי בהקנטה: 'ומה אבא שלך הוציא?' (איזה ספר קודש). מלמלתי משהו. אני זוכר שכל אחד היה מספר על שם מי הוא קרוי. לכל אחד היה איזה סיפור מיוחס מאחורי השם, ושאלו אותי על שם מי נקראתי ולא ידעתי למה קראו לי מאיר. אחר כך שאלתי את אימא שלי והיא סיפרה שעל שם אחד הילדים במשפחה שאימצה אותה בתחילת תהליך התשובה שלה שהיא מאוד אהבה. כמובן שלא חזרתי אחר כך לרב וסיפרתי לו שאני יודע למה קוראים לי מאיר, על שם איזה ילד שאימא שלי נורא אהבה.

      מאיר, אתה עושה לי בושות

      בישיבה הגדולה העניין של 'הייחוס' נהיה ממש חזק, בגלל השידוכים ובאיזו ישיבה אתה לומד. התחלתי להבין שאני כל הזמן צריך להוכיח שאני חרדי ובפנים אני לא מקולקל. תמיד להראות שאני כשר. ולהורים שלי הייתה את התחושה הזו אפילו יותר חזק ממני. אבא שלי עד היום אין לו יציבות חברתית. עד היום הוא מפחד. הוא צריך לצאת עם כל הרבנים בסדר, תמיד הוא היה אומר לי: 'מאיר, אתה עושה לי בושות. היית פה, הלכת שמה'. אני אמנם זה שעזבתי חיים שלמים מאחורי, אבל הם בבעיה יותר גדולה ממני. היום אני נמצא במקום עם ביטחון חברתי הרבה יותר גבוה מהם. אבא שלי עד היום צריך להצטדק ולהראות שהוא אברך, ושהוא בעניינים. אין לו הרוגע שאמור להיות לבן אדם בן 50. הוא עדיין במלחמה הזאת.

      בגיל 50 אתה עדיין משחק את המשחקים האלה?

      אני זוכר שהגענו לחתונה של משפחה שהיו חברים קרובים שלנו, ואבא שלי לקח אותי ואת אחותי. יצאנו מהאוטו ונכנסנו לאולם, פתאום אבא שלי דופק סוג של הליכה מהירה ונעלם. כל החתונה אבא שלי לא היה לידי. למה? כי המעמד החברתי שלו רעוע. זה היה אירוע שכל החברים והרבנים שלו מה'כולל' פוגשים אותו והוא עכשיו מתבייש להיראות בחברת הילד שלו שלא עלינו הולך בלי כובע וחליפה, רק עם חולצה רגילה וכיפה, כזה שקולטים עליו שהוא כבר לא ממש אחד מבני הקהילה. אני אישית לא נעלבתי. יותר ריחמתי עליו. איזה בן אדם בגיל 50 עדיין חסר ביטחון חברתי? עדיין החברים שלך לא חברים שלך באמת? בגיל 50 אתה עדיין משחק את המשחקים האלה?"

      הסיפור של לאה (24)

      אישה מתפללת בכותל (ShutterStock)
      אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      לא להחזיק את הגנטיקה של ההורים שלי

      "בגיל 13 גיליתי שההורים שלי חזרו בתשובה . סבתא שלי האשכנזייה מצד אבא הייתה הולכת עם פאה ומצד האימא הייתה הולכת עם מטפחת, כי היא ספרדייה. אחר כך גיליתי שזה היה לכבודנו. הן גם בירכו בבית שלנו, עשו הכול כמונו. ופעם אחת סבתא שלי עשתה לעצמה קפה שחור ובירכה 'בורא מיני מזונות' על הקפה, ולא הייתה עוגייה ליד. ומה זאת אומרת? לא מתבלבלים בדבר כזה. לאט- לאט, שיצאתי מהבית בגיל 16 והלכתי לבקר את הסבתות, שם הכול התגלה ממילא. שזה אומר בלי מטפחת ובלי פאה ובלי כלום.

      ההורים שלי לא נהיו ברסלב, אלא ממש נכנסו למיינסטרים החרדי והצטרפו לחסידות ירושלמית. כדי להכניס אותי למוסד חינוכי היה צריך הרבה פרוטקציות והבטחות להיות ילדה טובה ולא להחזיק את הגנטיקה של ההורים שלי כביכול. אז קיבלו אותי לאחד מבתי ספר היותר טובים בארץ ישראל, ל'בית יעקב הישן'. חוץ ממני, הייתה עוד אחת שההורים שלה היו ברסלבים.

      אורי זוהר דיבר איתם וקירב והם חזרו בתשובה

      בגלל שנראיתי די חסידית לא היו לי בעיות, אבל באיזשהו שלב גילינו שאין לנו חתונות של בני דודים למשל, ואצל החרדים הרי כמעט כל שבוע יש חתונה. בגלל שמאוד רצינו בני דודים, היינו הולכים לכל מיני חתונות שלא בדיוק הוזמנו אליהן. זה לא שאצל החרדים צריכים באמת הזמנה, כי זה לא עולה הרבה כסף המנות. אבל לא היה קשר דם שבאמת חיבר בנינו. לא באמת הייתה לנו משפחה, כי אם בן דוד שלך מתחתן וההורים שלך חזרו בתשובה אתה לא הולך לחתונה. בבית זה היה טאבו. לא ממש מדברים על זה. את הכול גיליתי מהסבתות, אבל עדיין, יש דברים שאבא שלי אמר לסבתא לא לומר. אי אפשר לחיות ככה. אני רק יודעת שאבא שלי היה שחקן ושיחק ב'בן צבי' ושאורי זוהר הגיע לשם, דיבר איתם, קירב כמה חבר'ה והם חזרו בתשובה.

      הם מכירים את השירים הישראלים, ואתה לא

      אני חושבת שההבדל ביני לבין ילדים מבתים חרדיים רגילים זה שההורים שלך העבירו לך ח?ברות אחר. הם גדלו בחברה הישראלית, הם שינו משהו ואתה מרגיש את השינוי הזה, אז ממילא אתה גדל אחר. קודם כל העברית. הם מדברים עם ההורים שלהם עברית, ולא יידיש. הם גם עשו צבא, ואתה לא. הם מכירים את השירים הישראלים, ואתה לא. הסבים והסבתות לא גרים בשכונות חרדיות ואז אתה חשוף יותר לעולם החילוני, שזה אין למשפחה חרדית ממוצעת.

      שאבא שלי היה מתעצבן הוא למשל לא היה מדבר כמו השכן שלו. למשל קללות כמו 'הבלה' או 'פדלאה'. חרדים לא יודעים מה זה. זה מילים חילוניות. אבל מצד שני, העברית שלו הייתה מאוד גבוהה, לא עילגת. זאת הייתה עברית של חילוני שלמד לשון. אבא שלי הוא גם 'יקה', אז היו לו כל מיני סדרים שלא היו אצל חרדים. הוא היה אומר לנו לנקות ולסדר, ואצל חרדים זה פחות חשוב. עד שהוא הבין שהוא הביא יותר מדי ילדים וזה לא באמת יכול לקרות.

      אנחנו בסך הכול רוצים לחיות חיים נורמאליים

      בגלל שההורים לא רגועים כי פסיכולוגית הם שינו משהו, הם לא יודעים באמת איך להתנהל בחברה, אז הם עושים את הכול בדיוק כמו שכתוב, והרבה פעמים זה מאוד קיצוני. גם בגלל שההורים מגיעים מהעולם החילוני, הם יודעים מה יש בחוץ, חרדים לא יודעים מה יש בחוץ. אומרים 'חילונים', אבל לא באמת יודעים מה קורה באלנבי. אז הם לא כל כך מפחדים, הם אפילו נאיביים קצת. הפחד של ההורים בעלי התשובה הוא בצדק, כי בדרך כלל הם גם היו בביב השופכין ולא סתם איכשהו הם נמשו משם. אבל מה שההורים האלה לא מבינים זה שאנחנו בסך הכול רוצים לחיות חיים נורמאליים. אנחנו לא באמת תמיד משוגעים כמו ההורים שלנו שחזרו בתשובה. אבל פעם זה היה או שהיית חילוני או שנהיית חרדי ותהום גדולה ביניהם. לא היית הופך למסורתי או לדתי לייט למשל. אבל היום יש גם אמצע. לא חייבים לנדוד עד לארץ לא נודעת מעבר להרי החושך.

      לילדים של בעלי תשובה הרבה יותר קל לצאת מהחיים החרדיים, כי יש לך לפחות משפחה בחוץ. אצל ילדים ממשפחות חרדיות רגילות, זה אחרת, הרבה פחות לגיטימי. אני תולה את זה גם בזכות אבות.

      החרדים הרי לא מתחתנים איתנו

      האתגר הגדול שבעלי התשובה מציבים לחברה החרדית הוא קבלה. לפתוח את הלב ולדעת שיש מוח שונה. מה הם תורמים לחרדים? לא יודעת. גם אם הם תורמים, החרדים לא לוקחים את התרומה הזו. הם הרי לא מתחתנים איתם, אז הם כבר לא נתרמים. לעשות עסקים איתם? אז הם יכולים גם לעשות עסקים עם גויים. לא הליטאים, לא החסידים, חרדי זה חרדי ומי שחוזר בתשובה זה משהו אחר. היו כמה גלים, אבל היום מי שחוזר בתשובה כבר לא תמיד נהיה חרדי. היום זה הרבה פחות. היום זה יותר אינדיבידואלי. לא באמת צריך רב'ה היום, צריך אלוהים".