כמידי שנה מצאתי עצמי בימים האחרונים עובר מסוכה לסוכה כדי לתת חוות דעת הלכתית על כשרותן של הסוכות ועל שיפורים אפשריים, ושמתי לב לכך שבשנים האחרונות הסוכות הולכות וגדלות, הולכות ומשתדרגות. הדבר נכון גם לגבי תושבי הערים, אבל בולט הרבה יותר בקרב תושבי היישובים הקהילתיים והכפריים, בהם מתגוררים בבתים צמודי קרקע, והסוכות אינן אלא סגירה של פרגולה גדולה בה נוהגים להתרווח בהנאה בשאר ימות השנה. אבותינו ואמותינו לאורך כל הדורות לא יכלו אפילו לחלום על סוכות שכאלה, ואחינו החיים בין נוכרים בגולה מתמלאים קנאה בתושבי הארץ הללו לפחות שבוע אחד בשנה.
יש לסוכות אלה מעלה גדולה, שכן אפשר לנצל אותן לקיום מצוות סוכות בהידור. אפשר להניח בהם רהיטים וכלים נאים, לשבת בניחותא ללמוד תורה, כן לישון בשקט ובלי דאגות שעלולות לנשור על הראש. אבל יש להן גם חיסרון ענק: הן יותר מדי טובות. יושב לו אדם בסוכה כזו, סועד סעודיותיו במגוון גסטרונומי עשיר בכלי אכילה נאים, נזכר בדעת רבי עקיבא שהסוכה היא זכר לסוכות של בני ישראל, ומגיע למסקנה שיציאת מצרים בהחלט היתה פיקניק. יושב לו אדם בצל סוכתו זו, לצדו מאוורר הפועל על שעון שבת ומסביבו נויי סוכה אמנותיים, ומרגיש את דברי רבי אליעזר שהסוכה היא זכר לענני הכבוד (בבלי, סוכה יא,ב). ברם, הוא עלול להיות יותר מדי בעננים...
כיוון שכך הוא שוכח הסבר חשוב מאוד למצוות הסוכה שיש לזכור כיום עוד יותר מבעבר. הוא עלול לשכוח את דברי הרמב"ם שהיציאה אל הסוכה צריכה לגרום לאדם "שילמד מדת ענוה ושפלות" (מורה נבוכים ג, מג). הוא עלול לשכוח את פירושו של רשב"ם לפיו חג הסוכות נקבע דווקא בזמן האסיף כדי לשרש את תחושת "כחי ועוצם ידי", "ולבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב "
(ויקרא כג, מג).
אם ינצל את התנאים הטובים של סוכתו לעיון נוסף, הוא עשוי להתקל בדברי רבי יצחק עראמה המסביר שחג הסוכות בא להזכיר את האין, ולא להפוך אותנו למדושני עונג מכל מה שיש. בסוכות, כך הוא כותב: "יעזבו האנשים כל ענייני הכסף... וכל דבר שנקרא נכסים, ויוצאים אל סוכה קטנה אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מיטה, כסא ושולחן ומנורה, שהיא התעוררות נפלאה שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים כי די בהכרחי לבד, כל ימי היותו בפרוזדור הזה, שהוא דירת עראי". הוא עשוי גם להציץ לפירוש ה'כלי יקר' שסוכות נועד להטמיע בנו את התודעה של פחיתות ערכנו, ולהזכירנו שאנו בעולם הזה גרים ולא תושבי קבע (ויקרא, כג, מב).
האם התזכורות הללו באו להפוך את את החג השמח לחג עצוב? כמובן שלא! הן באו להזכיר לנו מהי שמחה ביהדות. במהלך החג מקובל לשיר שוב ושוב את השיר "ושמחת בחגך והיית אך שמח", אולם אין פסוק כזה בשום מקום בכתבי הקודש. הפסוק אומר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). רק בסיום הפסוק שלאחר מכן מופיעות המילים "והיית אך שמח". כאשר שרים את המילים הראשונות והאחרונות של פסוקים יד-טו מעוותים למעשה את צורת השמחה הנדרשת על ידי התורה, שמחייבת "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים", ולפיה: "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם, הלכות יום טוב ו, יז).
סוכות של שנת השמיטה צריך לעמוד בדגש על הערבות ההדדית. מצוות השמיטה נועדה לדברי הרמב"ם גם ליישם את "החמלה על כל בני האדם, כמו שנאמר: 'ואכלו אביוני עמך'" (מורה נבוכים ג, מח).
תקופתינו מתאפיינת באי-שוויון קיצוני. החברה המערבית חיה בתקופת העושר והשפע הגדולה ביותר בהיסטוריה, אולם בה בעת מתים בעולם מרעב 24,000 ילדים מידי יום, ומאות מיליונים הולכים לישון רעבים. החברה הישראלית עברה בעשורים האחרונים שינוי חד וקוטבי מחברה סוציאליסטית שוויונית לחברה קפיטליסטית קיצונית, המקדשת את כלכלת השוק החופשי, וכך הפכנו למובילים בעולם בפערים בין השכבות הסוציו-אקונומיות.
כשנשב בדירת הארעי המטופחת והמקושטת שלנו בחג הזה ננסה להרגיש את מה שמרגישים מי שיושבים בדירות עראי כל השנה. ננסה לזכור את האנשים הרבים שגם חוק מע"מ אפס לא יביא אותם לדירת הקבע המיוחלת, ואשר העמקת הגרעון בתקציב שלהם איננה שאלה של אסטרטגיה כלכלית אלא של בעיה קיומית. נשתדל שהיציאה של כולנו מהבית המצוייד בכל טוב אל הסוכה שלמרות כל האמור יוצרת שוויון יחסי בין כולם, תוביל אותנו לחיזוק הסולידריות והערבות ההדדית, ולכך שנזכור את כל הנשכחים, אשר רק יחד אתם נהיה אך שמחים.