פרק ראשון מהרומן החדש של חיים סבתו: "בשפריר חביון"

"בשפריר חביון" הוא הרומן החמישי של סבתו. קדמו לו "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות", "כעפעפי שחר" ו"בואי הרוח", כולם רבי מכר. הספר מביא את סיפור האנשים שסבבו אותו בילדותו, בנעוריו ובחיים הבוגרים

חיים סבתו (יח"צ , קרדיט: אלכס קולומיוסקי)
(צילום: אלכס קולומיוסקי)

שבע שנים אחרי שראה אור ספרו האחרון מביא הרב חיים סבתו בספרו החדש, "בשפריר חביון", את סיפורם של האנשים שסבבו אותו בילדותו, בנעוריו ובחיים הבוגרים: חברים, בני משפחה, עולים חדשים וותיקים הממלאים את שכונות חייו. זהו סיפור אובדנה של ילדות הוא סיפור קנייתה של מולדת חדשה, אחת, על תקוותיה, על ייסוריה, על האמת המסתתרת בה. על הסיפור זה כולו שפוך חן מיוחד, הוא החן של פתרון חידת גלגולו של ניגון הציונות – חסידי? מזרחי? צברי?.

הרב חיים סבתו עלה ארצה מקהיר בצעירותו. הוא גדל ולמד בירושלים. היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה אדוּמים, ובה הוא מלמד עד היום. "בשפריר חביון" הוא הרומן החמישי של סבתו. קדמו לו "אמת מארץ תצמח", "תיאום כוונות" (זוכה פרס ספיר), "כעפעפי שחר" ו"בואי הרוח", כולם רבי מכר. סבתו כתב גם כמה ספרי עיון, בהם אהבת תורה ומבקשי פניך. ספריו של חיים סבתו זכו להיות רבי מכר מצליחים והוא זכה גם בפרסים ספרותיים רבים.

את ציון, עליו תקראו תכף, הכיר הרב סבתו על הטנק והפרק העוסק בו, מתוך הספר החדש, מובא כעת לכבוד סוכות במיוחד לקוראי וואלה! יהדות.

פרק ראשון

ציון, זיכרונו לברכה, ידע לספר מעשים, וידע גם לשמוע מעשים. באימוני הטנקים שלנו בחולות בִּיר גַפְגַפַה הייתי אני התותחן של הטנק, והוא הטַען־קַשר. לעיתים ממתינים היינו יחד על צריח הטנק לפתיחת תרגיל של הגדוד. השכימו אותנו שעתיים לפני התרגיל שמא יקדים איזה מפקד בכיר בדרגות מצוחצחות וימצא טנק שהתמהמה. סיימנו להכין את הטנק וישבנו לנו, ממתינים, בשתיים בלילה, על כיפת הצריח. אוויר מדבר סיני צונן היה, והשמים זרועים המון כוכבים. מימַי לא ראיתי בלילות כל כך הרבה כוכבים ברקיע כפי שראיתי שם. שתִינו יחד כוס קפה טורקי מריר עם הֶל שהכין ציון על התִמסוֹרוֹת של הטנק. הוא היה מספר לי אז על נפתולי עליית סבו לארץ מתימן דרך עַדֶן, ועל ילדותו כיתום בשכונת התקווה, ואני הייתי מספר לו על חלבּ ועל קהיר שבמצרים, על בית מזמיל וחבורותיה, ועל הרוש וקסלסי. כך היינו יושבים ומספרים עד שנשמעו נהמות מנועי הטנקים וטרטרו רשתות הקשר.

פעם אחת סיפר לי ציון:

איך הגעתי לכפר הרא"ה? ילד יתום בשכונת התקווה הייתי. אמא, זיכרונה לברכה, נפטרה עלי כשהייתי בן ארבע, סבתא טיפלה בי. סבתא רכבה על חמור מצנעא לעדן כדי לעלות לארץ ישראל. הרבה הרפתקאות עברו עליה בדרך, וכל ממונה אזל. שלוש שנים עבדה סבתא בעדן בכל מלאכה, כדי שתחסוך ממון לאונייה המפליגה לנמל תל־אביב. לאחר כמה חודשים בתל־אביב ובכרם התימנים קבעו סבא וסבתא את דירתם בשכונת התקווה. אבא ירש מהם אהבה עמוקה לארץ ישראל, ומָשך גם את ליבי לאהבת הארץ. אהבתי לקרוא מעשים. ברחתי ממצוקות היום אל הסִפרות, קראתי כל דבר שהגיע לידי, פיוט, שיר או סיפור, קטן או גדול. כשקיבלנו בבית הספר את המקראה "פסיעות" לכיתה ו', ובה דברי ספרות ישנים וחדשים, ישבתי לי לבדי על גדר אבנים בפינה אחת בשכונה ובבת־אחת בלעתי את כולה אל קרבי. שם נתקלתי ברשימה אחת של הרב משה צבי נריה ובה תיאור נערים חוגגים את חג השבועות בגבעה בכפר הרא"ה.

התיאור הִדיף ריח נעים של תפוזים, ניחוח של אדמה חומה בעמק חפר, ושובבות נערים מלאי התרגשות הרוקדים הורה במעגלים ולומדים משניות מסכת ביכורים. קראתי את הרשימה שוב ושוב, אולי מאה פעמים, ואמרתי לעצמי: בישיבה הזאת אני רוצה ללמוד. שלוש שנים חלמתי על הגבעה ועל הישיבה עם הכיפה. כשהגענו לכיתה ח', רוב חברי מהשכונה הלכו לעבוד כשוליות במוסכים, הטובים שבהם הלכו ללמוד ללטש יהלומים במפעל של יששכר כדי לסייע בפרנסה הדחוקה של המשפחה, ואני כתבתי גלוית דואר לרב נריה וביקשתי שיקבל אותי לישיבה. אחר כמה שבועות הגיעה תשובה. מעטפה עם ציור הגבעה והכיפה, שמי כתוב עליה מלפנים, והשם משה צבי נריה מאחור. התרגשתי. הפכתי את המעטפה בידי שוב ושוב. בתוכה היה מכתב. הרב נריה הזמין אותי בחביבות להתארח בשבת בישיבה וחתם: מצַפה מאוד לראותך בביתנו. חשבתי, מאוד מצפים לי, אני ציון, שם בגבעה. באתי באוטובוס וטיפסתי מהתחנה לגבעה. מצאתי את הבית והמתנתי בפתחו בהססנות. הרב נריה פתח את הדלת לרווחה, הזמין אותי לביתו בתנועת יד רחבה, וקידם את פני בלחיצת יד אמיצה: ברוך הבא, מר ציון צדוק, אני מחכה לך. והוא הגיב לידי המהוססת ואמר: צברים צריכים ללחוץ יד אמיצה, רְאה, כך!

עטיפת הספר בשפריר חביון (יח"צ)
(צילום: יח"צ)

נכנסה השבת לכפר, יופי של בין השמשות ננסך בו, ואני רואה טורים טורים של נערים יפים בבלורית מסורקת, לבושים חולצות לבנות ומכנסי חאקי, והם שרים יחד: אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר: שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'. הרגשתי שאני בעולם אחר, כל כך יפה וטהור, ולפתע פסקה השירה ובָאולם שקט גמור, הרב נריה קם לדרוש. רגיל הייתי בדרשותיו של הרב צוברי בשכונה, אבא היה מעריץ אותו, גאון היה, אבל הרב נריה דיבר במילים אחרות לגמרי, מילים שהיו כולן חדשות לי, מעולם לא שמעתי כמותן. לאחר התפילה מישהו מהנערים משך אותי למעגל רוקדי הורה, ואני נסחפתי. לאחר התפילה ירד איתי הרב נריה מבית המדרש. הילכנו שנינו במשעול, והוא הניח ידו על כתפי ואמר: ראה איזה ירח נפלא של ארץ ישראל ואיזה ריח עדין, אתה מריח את ריח הפרדסים? ואני ילד יתום משכונת התקווה, איש לא דיבר איתי כך עד אז.

דרך אגב, אומר ציון, הזכרתי לך את הבלוריות היפות של הנערים בכפר הרא"ה. פעם אחת ביקר בישיבה בכפר אדמו"ר חשוב. ראה הרב נריה שפניו עגומות. לתמיהתו, הגיב לו האדמו"ר: הבלוריות הללו, איך אתה מניח להן?

השיב לו הרב נריה מיד: בבלוריות האלה אני אוחז להציל את הנערים משטף מים רבים.

ליל יום הכיפורים הראשון שלי בבית המדרש של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ואני נער משכונת התקווה שרגיל במניינים המוקדמים של התימנים שמעוררים את השחר. הרב נריה דיבר על ליבי שבימים הנוראים, בראש השנה וביום הכיפורים, אשאר בישיבה. טענתי לפניו, והלוא אין הלב נרגש אלא מִנוסח בית אבא, אבל הוא עמד על דעתו ופסק: הֱיֵה עימנו. כל הטענות שהעליתי וכל הראָיות שהבאתי לא הועילו ולא כלום. לא יכולתי לסרב לו. מאז, בכל שנה הייתי שׁם בכפר בראש השנה וביום הכיפורים, עד שנפטר הרב נריה לבית עולמו.

כחצי שעה קודם התפילה כבר היה האולם הגדול מלא מתפללים. האוויר מלא הוד היה. נערים צעירים בכיפות סרוגות, וחקלאים בפנים שזופות מן המושב, אנשי תורה ועבודה, הצטופפו יחדיו בלב רַגָשׁ מקדושת היום, פניהם מוטמנות במחזורים. רגיל הייתי בילדותי שהחזן הזקן בשכונת התקווה פותח את היום הקדוש בפיוט: לְךָ אֵ־לִי תְּשׁוּקָתִי, בנעימה מלאה ערגה ותחנונים, כמנהג תימן, אבל כאן, בכפר הרא"ה, אני שומע את הקהל כולו לוחש כל אחד לעצמו תפילה זכה ובה דברי וידוי ותחנונים, ופניהם מוסתרות בטליתות ודמעות מנצנצות בעיניהם. מפינות בית המדרש נשמעות אנחות כבושות, ואז, בבת־אחת, נעמדים כולם מול ארון הקודש הפתוח, ושליח הציבור קורא בקול אדיר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. מאות נערים ענו אחריו בשאגה: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. מוקסם, התבוננתי בכיפת התכלת המשובצת משבצות לבנות. הכיפה עמדה במרכזה של תקרת בית המדרש, מקושטת היתה בגוונים של כתום, בציורי נבל וכינור וחצוצרות תרועה ותוף ועוגב והם מקיפים את פסוקי המזמור בתהילים, הַלְלוּ אֵ־ל בְּקָדְשׁוֹ, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ, הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ. הכיפה מעוטרת סביב סביב באותיות אל"ף־בי"ת, והאותיות מצטרפות לתיבות, והתיבות לביטויים מכִּתבי הרב קוק על תורה ועל ארץ ישראל: אין השכינה הכללית שוֹרה אלא בעם מלא גבורה, אושר וקוממיות. כפר הרא"ה קרוי על שמו, הוא הרואה, והרב נריה, תלמידו הנאמן היה. נער הייתי, ונדמו לי כיפת התכלת והאותיות שבה כרקיע זרוע כוכבים, כאור זרוע לצדיק.

וציון ממשיך ומספר: בראש השנה, בתפילת מוסף, עמד הרב נריה במקומו לפני התיבה, עטוף כולו בטלית וראשו מכוסה בה, פניו להבים, והוא מנעים את התפילה ואת הפיוטים בקולו העָרב, ומתחנן בנעימות מסורתיות, מהן שעברו מדור לדור בקהילות ישראל, ומהן ששמע משליח הציבור של ישיבת מיר. הרב נריה שהה בישיבת מיר בימים הנוראים בביקורו בליטא כמה חודשים לפני חורבנה.

וכשהגיע הרב נריה בכפר הרא"ה לתפילת זיכרונות, והחל לומר: אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, פתאום שמעתי שהוא פוסק, שותק רגע, מחליף את מנגינת התפילה המקובלת מדורות, קולו נעשה חנוק ורוטט מדמעות, והבחנתי שהנעימה שהוא מנעים בה היא: בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל... בחלל בית המדרש נשמעות מילות תפילת זיכרונות: לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית... וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר, אֵי זוֹ לַחֶרֶב וְאֵי זוֹ לַשָּׁלוֹם... וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת... ובאוזנַי כאילו שמעתי: הֲלוּמַת עַצֶּבֶת וְיָגוֹן נוֹרָא, אֵם זְקֵנָה נִצֶּבֶת וְנוֹשֵׂאת דְּבָרָהּ, הַדִּמְעָה נִגֶּרֶת מֵעֵינֵי אִמְּךָ. כולנו ידענו את השיר ואת מה שמאחוריו. הרב בכה בדמעות, ואנו אחריו בכינו איתו... עד שנדמה היה לי כאילו מסַדרי התפילה כתבו את מילותיה במיוחד למשורר הפלמ"ח המבכה את איש המגן שנפל. לשנה אחרת שמעתי אותו מנעים בפיוט וְכֹל מַאֲמִינִים את נעימת הפזמון אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח. באותה שעה בכפר הרא"ה התערבבו בראשִׁי פיוטי היום הקדוש עם נעימות ארץ ישראל וחלוציה, ואהבת ישראל עם יראת ה', והיו בעיני לאחד, ואני עודני נער.

ובמוצאי יום הכיפורים, כשהטנק שלנו עבר אחריכם את גשר בנות יעקב, ואנו עולים לגולן למלחמה הנוראה, והשמועות הקשות החלו להגיע אלינו, עמדו מול עיני פיוטים וסליחות שאמרנו באותו היום בתפילת המוסף עם מנגינת אִישׁ מָגֵן נָפַל של הרב נריה בכפר. ואני שומע בקשר: שעיה נפל, שמואל נפל, אחר כמה רגעים אני שומע, גם שׂריאל נפל. וקולו של הרב נריה בוכה ומתחנן באוזני: בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל, וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. במשקפת אני רואה אש ועשן מטנקים בוערים כלפידים, וברוחי אני רואה את הרב נריה דורש על איילת השחר שבָּקע אורה. ואני מבקש לראות ניצוץ אחד קטן מאותו האור.

הספר "בשפריר חביון" של הרב חיים סבתו, רואה אור בימים אלו בהוצאת 'ידיעות ספרים' וספרי עליית גג'.