וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"באושוויץ הייתי שמח יותר"

14.10.2014 / 16:41

סיפורו של הרב שמואל בורנשטיין, מחשובי החסידים בירושלים לאחר השואה. על הרגע הכי עלוב בחייו שהפך להכי שמח, על שמחה יהודית, והפרשנות החדשה לכל מה שידעתם על גבורה אנושית

הגטו היהודי בקרקוב, מרץ 1940. AP
הגטו היהודי בקרקוב, מרץ 1940/AP

המצווה החשובה ביותר בחג הזה היא "השמחה". אם אתם שמחים, קיימתם חלק עיקרי מהחג הזה. כדי לפרשן את צמד המילים "ושמחת בחגך" אתם בוודאי מדמיינים סוכה ענקית, על השולחן הערוך בפאר עומדים כלי כסף בוהקים ומפיות בד משתלבות בצבעי סידורי הפרחים. בראש השולחן ישב גביר לבוש בסגנון יוקרתי וסביב השולחן ישבו בני משפחה וידידים לסעוד מנת גורמה חגיגית כשמלצרים מוזגים עבורם יין משובח. זו לא הסיטואציה שמתאר שמואל בורנשטיין, מחשובי הקהילה החסידית בירושלים לאחר השואה. אם נדייק, זהו ניגוד מוחלט של הרגע המרומם ביותר בחייו, באושוויץ הארורה.

"הגענו לאושוויץ" הוא מספר, "למוח החלול שלנו פלשו רסיסי יללות שבר וצרחות הקלגסים הנאצים. מכות, חבטות ובעיקר וואקום ענקי. לקחו מאיתנו את הבגדים. מעולם לא הרגשתי עירום יותר. לא רק עירום מהבגדים. הייתי עירום מן הבית, מהקהילה, מבית הכנסת, מהמנהגים, מאורח החיים. הייתי עירום מידידי, מאשתי, מילדי. הייתי עירום גם מבגדי. ידיים אכזריות מיששו אותי בגסות. מבררות בפראות אם נותרו על גופינו מעט זהב או תכשיטים. לא נותר לנו זמן לחשוב. וגם אם נותר – מי יכול היה לחשוב?

נכנסנו למקלחות. בכל פולין כבר ידעו: מקלחות זה בדרך כלל גז ומוות. הבטנו למעלה: הברזים פלטו מים. היינו בין הבודדים שנבחרו לחיים. בינתיים. יצאנו מן המקלחות, עירומים כביום היוולדינו, ממתינים למדי האסיר. הייתי מיואש כפי שלא הייתי מיואש מעולם. את אורח החיים גזלו ממני עם פרוץ המלחמה. את הרכוש שדדו עם כניסתנו לגטו. את המשפחה לקחו ממני באקציה הגדולה. כעת נטלו ממני גם את הבגדים. לא היה לי כלום. פשוט כלום. עמדתי שם, או מה שנשאר ממני, קפוא וכואב. אבל גם בתוך הריק האינסופי הזה לא יכול הייתי להחמיץ את לחישתו הרמה של הקומוניסט שמאחורי: "דה, אבל את סטאלין הם לא יוציאו לי מהלב!" המילים הללו תפסו אותי לא מוכן. הרגשתי שוק פנימי אדיר. הרי אני יהודי, בן לעם הנבחר. אני שייך למשפחת האצולה היהודית שנשאה בגאון את ערכי האמונה, המוסר והצדק. את האמונה והגאווה הזאת לא יוכלו לקחת לי. נכון, אין לי כלום. אבל גם אי אפשר לקחת לי כלום.

שלט אשוויץ, העבודה משחררת. AP
שלט אשוויץ, העבודה משחררת/AP

זו הייתה חצי שעה בחיי של אושר נשגב. גם שנים מאוחר יותר לא יכולתי לחזור לאותה הרגשה. בגטו הייתי במרדף. אחר כיכר לחם, אחר פיסת חיים. כעת לא רדפתי אחרי שום דבר. לא היה לי כלום, אבל גם לא היה חסר לי כלום. אי אפשר היה לגזול ממני כלום. לאחר מכן, כשהוכנסנו למחנה, שוב הייתי במרדף. לרדוף אחרי היום, לברוח מההצלפות. אבל באותו הרגע הייתי בניתוק מוחלט ממרדף החיים.

שנים חלפו לאחר מכן. ברוך השם כפי שאתם רואים מצבי שונה לגמרי. אבל שום דבר לא יכול להחזיר אותי לסיטואציה ההיא. לשמחה ההיא. בה חוויתי את דברי שלמה המלך: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל." לא הייתה אז שום משמעות לרכושנות חומרית, לא לנכסים, לא לקשרים ולא למשפחה. לא היה לנו אז כלום ובכל זאת זו הייתה השעה שבה הצלחנו להתחבר לדבר הכי פנימי ועמוק שמעניק לנו את תחושת השמחה."

וזה אולי המסר הכי חשוב שמספר לנו הרב שמואל בסיפור המדהים הזה. השמחה שלנו אינה נעוצה בכמה כסף יש לנו או איזה קידום קיבלנו בעבודה. היא גם לא נובעת מן החברים שלנו ואפילו לא מהמשפחה. השמחה שלנו היא פנימית, אנושית ויהודית. זה הנכס הכי חשוב שלנו, ולמרבה המזל, אף אחד לא יוכל לקחת לנו את זה.

2
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully