הרגעים הגדולים בתורה

שמחת תורה היא שמחת התנ"ך כולו, כי כל התנ"ך הוא התורה. ושיאי התנ"ך, גם במובן האלוהי וגם במובן הספרותי, עולים בהרבה על שיאי התורה לבדה, שהיא רק חלק אחד משלושת החלקים. יותר מזה: התורה כוללת אמנם חלקים מופלאים בלי גבול, כמו ספר בראשית, אבל יש בה גם חלקים דוחים ומיושנים במיוחד כמו דיני הקורבנות למיניהם או משעממים במיוחד כמו פרשת בניית המשכן. ואכן, חלק מן הנבואות המאוחרות בתנ"ך מבטלות למעשה חלק מן המצוות המוקדמות בתורה. כלומר, לקרוא את התורה בלבד זה לעשות במובן מסוים חצי מלאכה.

אגב, הטענה שיש תרי"ג מצוות בתורה (כלומר, 613, לא פחות), ושיש אפילו יהודים שמקיימים את כולן היא הבל שקרי. חלק גדול מן המצוות הוא דיני בית מקדש וקורבנות למיניהם, שאף אחד לא מקיים בימינו, וממילא בוטלו (לפחות בעיני) על ידי ישעיהו הנביא מיום שאמר בפרק א' מפי ה': "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".

וזה מה שהרבנים לא מבינים ולא מוכנים להבין. שהתורה מתחדשת מפי הנביאים החדשים, ככתוב: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו". כלומר, התורה לא נגמרת. היא שבה ונאמרת מפי נביאי ה' ושליחי ה' בכל דור. ומיהו הנביא כעת? זהו, שאתם אמורים להחליט בעצמכם. וגם אם תחליטו שאף אחד, ותלכו על פי דרככם הפנימית, צדקתם. ובלבד שאתם בוחרים בטוב ולא ברע.

יש חלקים מופלאים בלי גבול, שאין כמוהם בעולם כולו ובספרות כל העמים ובדתות כל העמים כולם, ולכן השמחה עליו היא אינסופית, אבל יש גם חלקים שמצווה עלינו לדחות ולבטל מחיינו ולהבין כי היו אולי נכונים לשעתם, אבל רק לשעתם. כי אלוהים מדבר אל כל דור על פי גבולות הבנתו ומושגי הבנתו והוויות חייו, וכשהדברים משתנים, גם הדיבור האלוהי משתנה. מה הכי שווה בתנ"ך, מה הכי מקסים ומופלא, ועל מה אפשר לוותר וכדאי לוותר? הנה סוג של רשימת קריאה, לא יותר (עם כמה הערות הבהרה חתרניות ואחרות למיניהן, כדי שנבין על מה מדובר).

א. אלוהים בורא את השמים ואת הארץ (ובניגוד לפרשנות מקובלת, הם נבראו ראשונים ולא האור, כי אם האור נברא ראשון, מי ברא את החושך ומי ברא את ארץ התוהו ובוהו?) העולם נברא מן האין, מרוח אלוהים (קצת דומה לתיאוריית המפץ הגדול, שעל פיה הכל התחיל בנקודה אחת בודדת).

ב. אלוהים בורא את האור (וקורא לאור "אור", ולא "לייט". העולם נברא בעברית. כבוד).

ג. אלוהים מבדיל בין היום ובין הלילה.

ד. אלוהים מבדיל בין הים ליבשה.

ה. אלוהים מבדיל בין ארץ לשמים (אבל מדובר על השמים המידיים, האטמוספרה, לא על שמי השמים שנבראו מיד בפתיחה).

ו. אלוהים בורא את הצמחים.

ז. אלוהים בורא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים ביום הרביעי (אבל האור האלוהי, הפנימי, הרוחני, אור שבעת הימים, שהתחיל ביום הראשון, אינו מותנה בגרמי השמים).

ח. אלוהים בורא את הדגים והעופות (ואת התנינים הגדולים, הם אולי הדינוזאורים, שהיו סוג של תנינים. כלומר, חיות חצי ימיות).

ט. אלוהים בורא את החיות.

י. אלוהים בורא את האדם (זכר ונקבה ברא אותם) בצלמו. כלומר, יש לאלוהים צלם והוא לא נטול דמות הגוף, כפי שאכן מעידים כמה וכמה נביאים שראו אותו בתנ"ך, למרות שאיננו חומר אלא רוח. את האדם הוא בורא מן האדמה ומפיח באפיו רוח חיים (זו אותה רוח אלוהים שיש בעשבים, בפרפרים, בחיות, בכל דבר חי). את האישה הוא בורא מצלעו של האדם, "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

יא. אלוהים מקים את גן העדן ("ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". איזה יופי).

יב. הנחש מפתה את חווה ואת אדם לאכול מפרי עץ הדעת האסור, עיניהם נפקחות, והם נעשים בין השאר מודעים לעירומם. איזה מזל שאכלו מעץ הדעת. אחרת היינו כולנו נשארים בגן עדן, מטומטמים ועירומים. ודי ברור שאלוהים התכוון שנאכל מפרי עץ הדעת. לכן עשה אותו נחמד למראה ותאווה לעיניים.

יג. אלוהים מגרש אותם מגן העדן בגלל חטא אכילת פרי עץ הדעת.

יד. קין רוצח את אחיו הבל בגלל קנאה (סביב השאלה את מי אלוהים אוהב יותר?)

טו. אלוהים מחליט להשמיד במבול את העולם כולו שחטא ולהשאיר בחיים רק את נח ובני משפחתו וכמה חיות, הניצולים בחסות אלוהית באמצעות תיבת נח שבנה נח בהוראת אלוהים. המבול היה מוגבל לשטח מחיית האדם באותו זמן והחיות היו בסך הכל חיות הסביבה והבית. לא יותר. לא דובים ולא אריות. רק מי ששייך לנוף האדם. לכן תיבת נוח הספיקה. על כן נאמר: "אמחה את האדם מאדם עד בהמה".

טז. מגדל בבל. האנושות חוטאת בהתכנסות במקום אחד. אלוהים מוצא פטנט אלוהי כדי שיתפזרו בכל הארץ: בולל את שפתם וכל שבט מתכנס סביב שפתו ומתרחק מהאחרים, המדברים שפות אחרות.

יז. אלוהים מורה לאברם ללכת לארץ ישראל ("לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"). הארץ היא מחוז חפץ מתמיד, לאורך כל התנ"ך. מקום שתמיד הולכים אליו או רוצים ללכת אליו או נענשים באי-הגעה אליו או בגלות ממנו.

יח. ברית בין הבתרים. אלוהים מבטיח לאברם כי אשתו שרה תלד, מגלה לו עתידות על גלות מצרים ויציאת מצרים, שיתרחשו כעבור מאות שנים, ומבטיח לו כי זרעו ("כי ביצחק ייקרא לך זרע") יירש את הארץ מנהר מצרים עד נהר פרת.

יט. ריב על שדות מרעה בין רועי אברם לרועי לוט (בן אחיו). ואברם, איש של שלום וחוכמה, מגלה מה הנוסחה לביטול הריב, הטובה עד ימינו לבני אברהם: "הלא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי אם השמאיל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". כלומר, חלוקת השטח וכתוצאה מכך, אי חיכוך ואי ריב, אבל זאת כל עוד מדובר על היפרדות אמיתית בין שני עמים ולא על נוסחאות החלוקה המוצעות היום.

כ. אלוהים קורא לאברם לראשונה "אברהם", ומצווה אותו על ברית המילה (שהופכת מאוחר יותר גם למצווה למול את הלב, כלומר, לפתוח אותו לאלוהים).

כא. אלוהים מתגלה לאברהם באמצעות שלושה מלאכים, המגלים לו שהם הולכים להרוס את סדום ועמורה. אברהם מנסה להתחנן לאלוהים להימנע ("האף תיספה צדיק עם רשע?"), אבל אין די צדיקים בסדום, ושתי ערי הרשע נהרסות בחמת ה'.

כב. שרה יולדת את יצחק בגיל 90.

כג. אברהם מגרש את הגר וישמעאל בלחצה של שרה, ומאז זהו אותו ישמעאל שכולנו מכירים בתור עמי ערב ("ויגדל ויישב במדבר ויהי רובה קשת" וגם "ידו בכל ויד כל בו ועל פני אחיו ישכון". גם על ישמעאל שורה ברכה אלוהית).

כד. עקדת יצחק. הערבים חושבים על פי הקוראן שמדובר בישמעאל (ומכאן חג הקורבן), אבל בבראשית כתוב במפורש: "קח לך את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה".

כה. אברהם קונה את מערת המכפלה וקובר בה את שרה.

כו. אברהם מורה לעבדו אליעזר למצוא כלה לבנו יצחק מקרב עמו, ואליעזר מוצא בחסד אלוהים את רבקה הנדיבה ויפת התואר.

כז. ליצחק ולרבקה נולדים שני בנים תאומים – הראשון עשיו ומיד אחריו יעקב, האוחז בעקבו – אך מאוחר יותר מוכר עשיו את הבכורה ליעקב תמורת נזיד עדשים נפלא. אך עשיו לא עומד כנראה בהסכם, ויעקב מוצא את עצמו משקר לאביו יצחק כדי לזכות בברכת הבכור.

כח. יעקב נרדם בחוץ, שם אבן למראשותיו, וחולם את חלום הסולם: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". עוד הוכחה שיש לאלוהים דמות, בקומת אדם, הניצב בראש הסולם.

כט. יעקב מתאהב ברחל ועובד למענה שבע שנים (וכאן אחד ממשפטי האהבה היפים ביותר בכל הזמנים: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"), אבל לבן מרמה אותו, נותן לו לאשה את אחותה לאה, אמנו הגדולה (אם יהודה), ומעביד את יעקב עוד שבע שנים למען רחל.

ל. איש אלוהי נלחם עם יעקב במעבר יבוק, בדרכו של יעקב בחזרה מארם לארץ ישראל, אך יעקב לא נכנע וזוכה עקב כך לשם חדש מפי המלאך: ישראל. "כי שרית עם אלוהים ותוכל".

לא. פרשת יוסף המופלאה. ויש אומרים: הסיפור היפה ביותר שסופר אי פעם. הנער היפה להפליא בן ה-17 שחולם חלומות גדולה אלוהיים, שאביו אוהבו יותר מכל, שאחיו מתנכלים להמית אותו, עד שלבסוף מוכרים אותו למצרים, שהוא תמיד המשנה האהוב (ליעקב, לפוטיפר, לשר בית הסוהר, למלך מצרים), שנכלא בגלל דיבה רעה (כי אשת אדוניו הסריס רצתה לשכב איתו. לא פשוט להיות אשת סריס כשמסתובב לידה כל היום בחור יפה בלי גבול), שפותר את חלומות פרעה, מתמנה למלך מצרים, ומתוודע אל אחיו אחרי עשרים שנה ("אני יוסף, העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו"). באמצעות סיפור יוסף מקיים אלוהים את הודעתו לאברהם בברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". כי בעקבת יוסף מהגרת כל משפחת יעקב למצרים ושוהה שם – כעובדים זרים - יותר מארבע מאות שנה.

לכן אנחנו מצווים לאהוב את הזר: "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". מישהו מחובשי הכיפות הרודפים את הזרים אצלנו – פליטים ועובדים זרים – זוכר את הפסוקים האלוהיים ואת המצוות האלוהיות לאהוב את הגר? אגב, בחג סוכות טיילתי כמה שעות בסביבות התחנה המרכזית, ארץ הזרים המקסימה שלנו, עם כל ההזנחה הפיזית שלה. ראיתי הרבה שמחה ונועם ואור בין כל הצעירים הכהים האלה, בניגוד לכל ההשמצות.

לב. יוסף מת בן מאה ועשר, גופתו נחנטת והוא מבקש להביאו לקבורה בארץ ישראל, ואכן בני ישראל מעלים את גופתו החנוטה ממצרים וקוברים אותו בשכם. כלומר, גופתו החנוטה של יוסף מונחת בקבר יוסף בשכם. היה נפלא אם ממשלת ישראל הייתה מורה לפתוח את קבר יוסף בשכם ולבדוק אם גופתו החנוטה עדיין שמורה שם ובאיזה מצב. הרי הוא היה פחות או יותר האיש הכי יפה בעולם.

א. קם פרעה חדש שלא מכיר את יוסף ולא שומר חסד לעמו.

ב. פרעה מעביד את עם ישראל בפרך וזומם להשמיד אותו ("כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו"). פרעה הוא למעשה הראשון בהיסטוריה שרוצה להשמיד את עם ישראל. אחר כך באו עוד ועוד. עד ימינו ועד האנטישמיות הנוראית היום. "כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" – כדבר הפיוט העתיק).

ג. בת פרעה מצילה את משה התינוק שהוחבא בתיבה על ידי משפחתו. בת פרעה הרחומה והקסומה (יש גויים נפלאים) מצילה אותו ומאמצת אותו לבן: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחנה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה". איזו אישה מקסימה.

ד. משה גדל ורואה בסבל אחיו. הוא הורג איש מצרי שמתאכזר לאיש עברי. כלומר. הריגה מסיבה טובה איננה רצח. ולא חל עליה דין "לא תרצח" שציווה משה מאוחר יותר מפי ה'.

ה. משה בורח מפרעה, שמבקש להמית אותו בגין הרג האיש המצרי.

ו. משה בורח ממצרים אל מדיין, מקבל מחסה בבית כהן מדין שנותן לו את בתו ציפורה לאשה.

ז. משה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר ואלוהים מתגלה אליו ומדבר אליו מתוך הסנה הבוער: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". אלוהים שולח אותו להציל את עם ישראל מידי פרעה ולהוציא אותם ממצרים. כל החגים התנ"כיים נועדו להזכיר לנו את היציאה מארץ מצרים, מעבדות לחירות.

ח. עשר מכות מצרים עד שפרעה משלח את עם ישראל.

ט. פרעה מתחרט ושולח את צבאו למדבר להחזיר את עם ישראל למצרים. אלוהים חוצה את ים סוף, מעביר את עם ישראל, ואז סוגר מחדש את הים ומטביע בו את צבא מצרים.

י. עם ישראל במדבר לא מפסיק לקטר (המילקי במצרים זול יותר), מכעיס את אלוהים, ובכל זאת זוכה לניסים כמו נס המן, האוכל השמיימי המגיע אליהם מן השמים, כמו טל הבוקר, במשך ארבעים שנות המדבר.

יא. עמלק נלחם בעם ישראל ומובס בחסד אלוהים.

יב. יתרו חותן משה מביא את ציפורה למשה מחדש, אל המדבר, אחרי שהתגרשו כנראה קודם, ומציע למשה עצת פז, לחלק את סמכויותיו.

יג. משה עולה על הר סיני ומקבל את לוחות הברית. רק לוחות הברית – עשרת הדיברות - כתובים באצבע אלוהים ממש. כל שאר התורה והתנ"ך נאמרו אמנם ברוח הקודש, על ידי הנביאים המביאים את דבר ה', אבל לא נכתבו ממש בידי אלוהים, ולכן ייתכן שדיוקם פחות לפעמים.

יד. העם חוטא בעגל הזהב ומשה שובר את לוחות הברית הכתובים באצבע אלוהים. איזה הפסד ארכיאולוגי עצום. אבל משה מחשיב רק את הרוח, לא את החומר, ואם שבירת הלוחות תועיל להבין את העיקר – אז שיישברו הלוחות.

טו. אלוהים מכתיב למשה את עשרת הדיברות מחדש, ומשה על הר סיני בטריפ אלוהי, לא אוכל ולא שותה ארבעים יום. משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית מחדש, שני לוחות בסך הכל. את שאר הדברים הוא זוכר וכותב אחר-כך מן הזיכרון. כי כמה לוחות אבן כבר אפשר לסחוב בירידה מהר סיני?

טז. כשמשה יורד מן ההר קורן עור פניו בקרינה אלוהית, עד שהוא נאלץ לשים מסווה על פניו כדי שהקרינה לא תעבור לאחרים. עוד הוכחה שאלוהים הוא קרינה, שאלוהים הוא אנרגיה.

יז. עוד מפגש מדהים בין אלוהים למשה על הר סיני. אלוהים מודיע למשה שלא יוכל לראות את פניו ("כי לא יראני האדם וחי"), ולכן הוא מסוכך בכפו על עיני משה ועובר הלאה. משה רואה את אלוהים רק מאחורה ("וראית את אחורי ופני לא ייראו"). עוד הוכחה שיש לאלוהים דמות אדם.

א. מצוות ההבדלה בין כשר לטמא, בין "החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" לבין החיות שנאסר עלינו לאכול. פרה – כן. חזיר לא. כבשה – כן. גמל – לא.

ב. עוד ועוד דיני טהרה באכילה, במין, במחלה. עוד ועוד אזהרות חמורות מעבודת אלילים.

ג. כל מצוות החגים, מראש השנה, דרך כיפור, עבור בסוכות, בפסח, בשבועות.

ד. הבטחה לברכה אם נלך במצוות ה', וקללות נוראות אם לא נלך בדרכי ה'. אבל מה הן דרכי ה'? העניין הוא אינסופי ונתון לפירושים אינסוף. כך למשל, המצווה המפורשת "שן תחת שן ועין תחת עין" איננה באמת שן תחת שן ועין תחת עין, ולזה למשל מסכימים כל המפרשים מכל אגפי הרבנות (כולל אגב היהודים הקראים, רובם יוצאי מצרים, המחזיקים בפרשנויות משלהם, שאינם אלא מסורות אחרות מבית אבא הנהוגות בידם. בשום אופן אין להגיד שהם קוראים את התורה כפשוטה. יש להם פירוש משלהם).

א. אחות משה מרים ואחיו אהרון מרכלים על משה ומדברים עליו בבוז בגלל "האשה הכושית אשר לקח" (יכול להיות שציפורה, שהוחזרה למשה במדבר על ידי אביה, הייתה כושית? או שמדובר במישהי אחרת?): "ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח". הבוז הגזעני הזה מאוד לא מוצא חן בעיני אלוהים שמכה את מרים בצרעת לבנה כשלג. איזה עונש אלוהי! היית נגד אשתו השחורה של משה? אז קבלי עונש לבן-לבן: "ויחר אף ה' בם ויילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג". לא מדובר בסוג הצרעת שאנחנו מכירים היום אבל ברור שאלוהים אוהב כושים: "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל".

ב. מנשה שולח 12 מרגלים לבחון את ארץ ישראל, לפני שעם ישראל ייכנס אליה, והמרגלים האלה ברובם מספרים שהארץ נהדרת, אבל שאין לעם ישראל שום סיכוי לנצח את הענקים שנמצאים שם. אלוהים ומשה כועסים מאוד על המרגלים שמטילים פחד בעם, והעונש הוא שלא יוכלו להיכנס לארץ וכי הם נידונים להסתובב עוד ארבעים שנה במדבר. רק יהושע וכלב בן יפונה, היחידים שאינם ממיסים את לב העם בהפחדות ומאמינים שאפשר יהיה לנצח את הענקים, יזכו להיכנס לארץ ישראל. עונש אי הכניסה לארץ מוטל גם על משה. לא לגמרי ברור למה. יש אומרים משום שגם הוא גילה קוטן אמונה מסוים כשלא האמין שיוציא מים מן הסלע באחד הניסים האלוהיים במדבר.

ג. עוד ועוד מצוות. חלקן טובות גם לימינו וחלקן מיושנות לגמרי ומבוטלות מאליהן בעיני.

ד. הסיפור הנפלא על בלעם, הנביא הלא ישראלי שמלך מואב, בלק, ביקש לשכור את שירותי הנבואה שלו כדי לקלל את עם ישראל ולהביס אותו במלחמה. וזה בשום אופן לא מצליח. בכל פעם שהוא בא לקלל את עם ישראל, הוא נמצא מברך: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". באחד מרגעי השיא של הסיפור המופלא הזה פותחת האתון (שעליה רכב בלעם) את פיה ומגלה לו כי לנגד עיניהם עומד מלאך ה' וחרב שלופה בידו. עד אז בלעם פשוט לא ראה את מלאך ה' שניצב ממש לפניו, כי רק אלוהים מגלה את עינינו לראות בעיני הבשר שלנו את המלאכים הנמצאים לפעמים ממש מול האף שלנו ואנחנו לא רואים. כי המלאכים, ממש כמו ה' עצמו, עשויים רוח, לא בשר, גם אם לפעמים הם בכל זאת מתגלמים בבני אדם, כמו שלושת המלאכים שבאו בצורת שלושה אנשים לאברהם והוא יושב פתח האוהל כחום היום. זוכרים?

א. הקריאה המקסימה "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שהמשכה הוא ההצעה לאהוב את אלוהים בכל נפשך ובכל מאודך ובכל לבבך. הפסקים אחר כך מקדשים את התורה עצמה ואת פסוקיה שחובה להגות בהם ולעסוק בהם בלי סוף. ואכן כיף להגות בתורה ובתנ"ך כולו ובדברי ה', כי מלבד יופיים הפלאי והמדבק, הם מנחים אותנו בדרכי החיים והעולם היום, ועם זאת, לא חייבים לקבל את הפירוש הרבני לפסוקים "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". אין לי שום נטייה להניח תפילין. ובעיני, המילים "והיו לטוטפות בין עיניך" פירושן שהתורה ודברי ה' נוטפים ממך מרוב יופי ואהבה אליהם. שום דבר פיזי הדומה לרצועות העור של התפילין.

ב. ההבטחה שננצח עמים גדולים ועצומים מאיתנו אם רק נדבק בטוב: "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם. זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוהיך לפרעה ולכל מצרים". כלומר, אין מה לפחד לא מאיראן ולא מדאעש, אלא אם כן נרע את מעשינו.

ג. המצווה "לא תבשל גדי בחלב אמו". פסוק קטן, מצווה קטנה, רגישה, חשובה לצער בעלי חיים בקרבנו, וכמה הררי רבנויות מיותרות היא הקימה. אני כשהייתי אוכל בשר (אני טבעוני עד צמחוני בחודשים האחרונים) לא הייתה לי שום בעיה לאכול לחם וחמאה עם פסטרמה אווז למשל. כי אין שום קשר בין אווז ובין חלב. אבל ברור שאסור להיות חזיר ולאכול גדי שבושל בחלב אמא שלו. קצת רגישות מינימלית לצער בעלי החיים.

ד. משה עולה על הר נבו, רואה במראה ובעיני רוחו, בהשראה אלוהית את כל הארץ הנפלאה ("ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון ואת הנגב ואת הכיכר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער: ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם יצחק וליעקב לזרעך אתננה בעיניך תראנה ושמה לא תעבור"). איזה צער על משה שלא ייכנס לארץ הנפלאה הזאת, ארץ הקודש. ואתם עוד רוצים לרדת לברלין. ועוד בגלל מילקי. לא ייאמן למה נהפכנו. אגב, את מחיר המילקי צריך להכפיל, כי הממשלה מחויבת למנוע מעם ישראל לאכול מאכלים כל כך לא בריאים עם כל כך הרבה סוכר וקצפת.