פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חיוך של ילד שווה הכל": הקפות לילדים חולי סרטן

      למשך כמה שעות עזבו ילדים חולי סרטן את חדר בית החולים. הם התנתקו מהאינפוזיה, מהכימו, מהזריקות, מהכאבים, מהדאגה לעתיד ויצאו לחגוג בשמחת בית השואבה. היה מרגש

      הקפות שניות לילדים חולי סרטן (יח"צ , זכרון מנחם)
      (צילום: זכרון מנחם)

      היא ישבה לבדה, בכיסא גלגלים - בפינת החדר, סביבה המולה של מאות אנשים. הכובע הגדול כיסה את ראשה שהיה טמון עד צוואר בצעיף צבעוני סרוג. ראו לה בעיקר את העיניים – והן נצצו. ניגשתי אליה: "קר לך"? קצת התפלאתי לראות אותה במקום סגור וחם, כשהיא עטופה כולה. מילא הכובע, חשבתי לעצמי, מסתיר את הקרחת המאיימת, אבל הצעיף... "לא קר לי", ענתה לי בקול דק, ועיניים עדיין נוצצות. "אני מכסה את החור המכוער בצוואר". שתקתי. נשארתי לעמוד לידה, מביטה לכיוון הבמה המאולתרת שהייתה שם, ועליה ניצבה עמדת התזמורת. לא נראה היה שמטרידה אותה העובדה שהיא לבדה, או שאני עומדת לידה. "כנראה רגילה להרבה זרים", נצבט לי הלב.

      זה היה במוצאי החג הראשון. עמותת "זיכרון מנחם", בראשות המנכ"ל, חיים ארנטל, שתומכת ודואגת לחולי סרטן ובני משפחותיהם כבר עשרות שנים, קיימה לכבודם ערב של שמחת בית השואבה. עוד ערב כזה שמנתק אותם לכמה רגעים מהאינפוזיה, מהכימו, מהזריקות, מהכאבים המטורפים, מהחדר המוכר עד כאב בבית החולים, מנתק את ההורים לרגע מהדאגה של מה יהיה מחר, והאם הילד שלהם יתגבר, או יישבר וייכנע חלילה למחלה הארורה? ושואב אותם למחוזות מרוממים, כאלו שרק שמחה ומוזיקה יכולים להגביה בן אדם.

      הקפות שניות לילדים חולי סרטן (יח"צ , זכרון מנחם)
      (צילום: זכרון מנחם)

      המראה של המתנדבים הרבים שעוזבים את הבית ומוותרים על בילויי החג שלהם, לטובת טיפול בחולי הסרטן הקטנים, מעורר השתאות. גם ישי לפידות, זמר נחשב בכל שכבות האוכלוסייה, עזב הכל והלך לשמח אותם. אני מודה שקשה לי להתאפק ואני שואלת אותו, מה יקרה אם באותו יום יציעו לו להופיע במקום יוקרתי עם הרבה מאוד כסף. אבל כנראה שאלוקים, שהעלה את חנו בעיני בשר ודם, אוהב אותו במיוחד ולא מעמיד אותו בכאלו ניסיונות.

      "אני ממש מקווה שלא אצטרך לעמוד בפני כזאת סיטואציה", הוא מצהיר. "אני מאוד אוהב, ומעריץ את הארגונים האלו שעושים כל כך הרבה למען הילדים הללו, וחושב שזו זכות שלי להגיע ולשמוח ולשמח אותם. בהופעות כאלו, אם אפשר לקרוא לאירוע כזה הופעה, אתה מצליח פתאום להבין מדוע הקדוש ברוך הוא ייעד אותך להתפרנס דווקא מהמקצוע הזה. הרופאים אחראים לרפא אותם, ולפעמים זה ממש כואב, ההורים מתפקדים כהורים, מתנדבים מסייעים בכל מה שהם זקוקים לו, ואילו אנחנו, האמנים, פשוט מגיעים וגורמים להם לכזאת שמחה, ומרגשים אותם, אני חושב שרוב הזמרים שמופיעים בפני ילדים חולים, מרגישים בזמן הזה חצי אלוקות. אני פירוש רואה בזה זכות עצומה שלנו - ולא כפי שהעולם רואה, שכביכול אנחנו הנחמדים והתורמים. לא. במקרה הזה זיכרון מנחם, הם אלו שאנחנו זוכים שיתרימו אותנו".

      ישי לפידות (אביב חופי)
      "זו זכות שלי להגיע ולשמוח ולשמח אותם". ישי לפידות (צילום: אביב חופי)

      מצליחים לצאת שמחים מאירוע כזה?

      "תתפלאי", הוא מגביר פתאום מעט את הקול. "בתוך כל הרגשות של העצב, הרחמים, הכאב על כל הצרות שיש בעולם ושחלק נכבד מהן יושב לך כרגע מול העיניים, יש גם שמחה – כי אתה מבין שהצלחת להגיע ללבבות הרכים והכואבים האלו, ועזרת להם. יש שמחה לראות את כל המתנדבים המדהימים שלא להאמין שיש כאלו אנשים בעולם, ושמחה לראות מהופעה להופעה, שהפרצופים מוכרים לך, וזה אומר שהם ממשיכים להתגבר, ונמצאים איתנו כאן. ויש גם הרבה תקווה להמשך. הרושם הכי חזק שנשאר, הן הפרופורציות. אתה תמיד נמצא בכזה מקום וישר חושב על הילדים שלך, על המשפחה, אומר תודה לה' שאתה בצד המשמח, ולא בצד השני, אומר תודה על הבריאות ועל מה שקיבלת, ולא חסר לך כלום. אנחנו צריכים מדי פעם את ההופעות האלו, לקבל את הפרופורציות לחיים ולנחות מעמדת הכוכב והמושלמות, שעליהם אנחנו עסוקים בלחשוב בהופעות מול קהל "רגיל".

      הקפות שניות לילדים חולי סרטן (יח"צ , זכרון מנחם)
      (צילום: זכרון מנחם)

      משה פרי, מתרגש מדברי לפידות, אם כי לא מתפלא. "כמעט אין אמן שלא יגיד, שהוא מרגיש שמדובר בזכות לבוא ולהיות כאן עם הילדים האלו", אומר פרי, 32, מנהל מרכז היום של העמותה, ומתנדב בה כבר 12 שנה. "את החיוך שרואים על פנים של ילד חולה, או של אחד ההורים, ואפילו האחים, אי אפשר להחליף בעד שום הון".

      לא פשוט לעבוד במרכז מסוג זה, בו ניתנת תמיכה גם לילדים חולים, גם לילדים שאחד מהוריהם חולה, וגם למשפחות כולן, על כל המשתמע מכך. ומוזיקה, מסתבר, היא אינה דבר שמגיע רק בחג הסוכות, כי אם נכנס גם למרכז. "יש לנו כאן מורים מקצועיים שמעבירים חוגי נגינה, ואנחנו רואים את האושר והתועלת שהיא מכניסה בילדים שנמצאים כאן", אומר פרי. "הערב המיוחד הזה בסוכות, אליו מגיעים מאות אנשים, ולסבא ולסבתא, או להורים ולדודים, יש הזדמנות נדירה כל כך לראות את הילד שלהם שמכיר יותר סבל מאשר רגעי אושר – יושב על כיסא ומוחא כפיים לקצב המוזיקה, ומבקש רק עוד שיר אחד... זו תחושה שאי אפשר לתאר, ואנחנו השליחים שזוכים להיות כאן בשבילם. אין דבר גדול ומשמח מזה".

      אני מסיימת את הראיונות, ורוצה לכתוב המון. כבר עכשיו אני חורגת מכמות המילים שמוקצבת בדרך כלל, אבל קשה לי לחתוך כל כך הרבה ממה שאני רוצה לספר. את התחושות, את האמפתיה, את התפילה הזאת, שכל אותם אנשים שעוסקים במפעלים החשובים האלו, יישארו ללא עבודה – ורק מהסיבות המשמחות.

      חורף בריא!