פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      או שאתה דתי או שאתה חילוני, אין משהו באמצע?

      ככל שאתה מתבגר הקונפליקט הזה נראה כמחייב - דתי או חילוני? האם נגזר עלינו להכריע ולבחור בין השתיים, או שאפשר למצוא את "דרך המלך" שלא מפקירה את היהדות והליכותיה וגם רואה לנגד עיניה את ערכי החילוניות והמודרניזציה?

      תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
      (מערכת וואלה)

      קונפליקט בין ערכים סותרים ומנוגדים?

      כיצד ניתן לשלב זהות יהודית ערכית ובעלת תוכן עם השקפת עולם חילונית וליברלית? כיצד אדם שערכי החילוניות כגון שיוויון, פלורליזם ורציונליזם מנחים אותו בחייו, יכול לנהל אורח חיים יהודי אקטיבי שאינו דתי? או אם תרצו – האם קיימת "חיה" כזאת חילוני-יהדותי-אקטיבי?

      לכאורה, זהו קונפליקט בין ערכים סותרים ומנוגדים – שמרנות מול ליברליזם, פטרנליזם מול שוויון, הלכה "קשה כברזל" מול חופשיות וחופש בחירה, "דברים הנשגבים מבינתו של האדם" מול רציונליזם ומדע, דרך ואמת אחת מול פלורליזם ומגוון אמיתויות, דתיות מול חילוניות.

      כיצד לחנך את הילדים – בבית ספר דתי או חילוני?

      בתור מי שגדל בבית מסורתי, ועוצב רבות על ידי אורח החיים היהודי האורתודוכסי, המפגש בין אורח החיים היהודי מבית סבא לבין העולם החילוני וערכיו, יוצר קונפליקט לא פשוט לפתרון בחיים הבוגרים של העידן המודרני. בתור ילד, הלכתי לבית הכנסת של סבא בכל שבת וחג, כבוגר הבנתי שעלי להחליט האם להמשיך ללכת לבית הכנסת האורתודכסי שאיני מזוהה עם מלל תפילותיו ומתקשה מאוד לקבל את ההפרדה וההדרה המגדרית בו, או לוותר על החוויה הזו בכלל?

      בתור ילד שמירת כשרות איננה מוטלת בספק, אך כבוגר ניצבת מולי השאלה האם לשמור על הפרדה בין בשר חלב בבית ויחד עם זאת להמשיך לאכול במסעדות לא כשרות (תוך הקפדה לאכול עדיין אוכל "כשר")?

      וכמובן שמצטרפות לכך שאלות לא פחות מהותיות כמו כיצד להתחתן – דרך הרבנות שמייצגת במובן מסויים את האורתודוכסיה שעליה גדלתי אך רחוקה מאוד מתפיסת העולם וערכי החילוניות, או להדיר את המוסד הזה מחיי ולנסוע להתחתן בחו"ל? כיצד לחנך את הילדים – בבית ספר דתי או חילוני? ובכלל, כיצד להנחיל לדור ההמשך את ערכי היהדות ויופיה מחד ואת ערכי החילוניות וחיוניותה מאידך? האם זה בכלל אפשרי?

      או שאתה מפסיק לחיות חצי אמת או שאתה מתפקר

      ככל שאתה מתבגר ועומד לפני שלב הקמת משפחה, הקונפליקט הזה נראה כמחייב הכרעה חד צדדית – או שאתה דתי או שאתה חילוני, אין משהו באמצע (נשים כרגע בצד את הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי).

      כך יוצא שעליך לבחור: או שאתה מפסיק לחיות חצי אמת ולהתנצל על כך שאינך מקיים את הדרך ה"נכונה", קרי, מנהל אורח חיים דתי מלא כפי יכולתך, או שאתה מתפקר לגמרי וחי כחילוני גמור ששבת עבורו זה יום חופשי ותו לא, אוכל כל שברצונך לאכול ומחנך את ילדיך שהיהדות היא נחלת העבר במקרה הטוב או המצאה אנושית מיני רבות במקרה הרע.


      האם נגזר עלינו להכריע ולבחור בין השתיים, או שאפשר למצוא את "דרך המלך" שלא מפקירה את היהדות והליכותיה וגם רואה לנגד עיניה את ערכי החילוניות והמודרניזציה?

      צם ביום כיפור אבל ט' באב זה כבר "דתי" מדי

      אמנם כבר בילדות, התקיים שילוב מסוים בין העולמות הדתי והחילוני שרווח בהרבה בתים מסורתיים – אין סיכוי שנפספס קידוש בכל ערב שבת, אך ברור שצופים בטלויזיה עד החדשות וממשיכים לצפות מיד לאחר הסעודה; קמים באדיקות כל שבת בבוקר לבית הכנסת כדי להתפלל, אך מיד לאחר מכן נכנסים לאוטו ונוסעים לבריכה או לים כדי לא לפספס את ימי הקיץ החמים; לצום ביום כיפור זו איננה שאלה בכלל אבל לצום בט' באב או בי"ז בתמוז זה כבר "דתי" מדי עבורנו, ועוד אינספור דוגמאות של שילוב מוזר שכזה.

      אולם, שילוב כזה הוא לא באמת שילוב, הוא יותר כמו קרב הורדת ידיים שאתה מנהל בתוכך ובו הצד המנצח יוצר מעין תחושת אשם אצל הצד מפסיד. לעיתים הצד המנצח הוא הצד הדתי ולעיתים זה דווקא הצד החילוני - אנחנו עושים קידוש אבל חשים אשמה מסוימת שאנחנו רואים טלויזיה מיד לאחר מכן; אנחנו שונים ואומרים שהתורה ניתנה למשה בסיני אך מרגישים אשמה מסוימת שאיננו מאמינים שכך באמת קרה; פוקדים את בית הכנסת בשבת אך מרגישים אשמה מסוימת שאנחנו נוסעים לים לאחר מכן; חוגגים את ראש השנה אבל מרגישים לא נוח עם עצמנו שברור לנו שהעולם קיים הרבה יותר מ-5000 שנה.

      כן יכול להיות שילוב

      אז זהו, שזה לא חייב להיות מאבק, זו לא חייבת להיות הכרעה. זה כן יכול להיות שילוב. שילוב אמיתי, של עולם הרגש ועולם השכל, של שני הקטבים האלה, ליצירתה של דרך שאינה מתוכפפת בפני אחד מהקטבים, אלא משלבת אותם בתוכה מתוך הכרה בנחיצותם וחיוניותם של כל אחד מהם.

      זו דרך שבה הזהות היהודית היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, אך לא דרך שתולה את המשכיותה בשאלת קיומו בפועל של יציאת מצרים ומתן תורה בסיני, דרך שבה הפרקטיקה של עיקרי אורח החיים היהודי היא כן חיונית וקריטית למימוש יומיומי של יהדותנו, אך לצד הצבתם של ערכים נעלים כמו שוויון, פלורליזם ורציונליזם כנר לרגלנו.

      אנו בוחרים לברור ולקחת מתוך היהדות

      זוהי דרך שבה חשוב לנו מאוד לעשות קידוש בכל ערב שבת מתוך הבנה והכרה במעמדו המיוחד של היום הזה, אבל איננו מוכנים יותר להתנצל שאנו לא מעוניינים לשבות מ-כ-ל מלאכה אשר ברא אלוהים לעשות, כמו לא לנסוע, לא להפעיל חשמל ולהתפוצץ בבית משעמום; זוהי דרך שבה נלמד מהמשנה והגמרא, דרך הגות הרמב"ם ועד סיפורי רבי נחמן מברסלב כיצד להיות אדם שלם וטוב יותר, אך נאמר ללא בושה שאורח חיינו אינו כשלהם, וההלכה האורתודכסית היא לא זאת שמנהלת את חיינו; זוהי דרך שבה אנו בוחרים לברור ולקחת מתוך היהדות וההלכה כראות עינינו ולפי המצפון והקול הפנימי שלנו בלבד; זוהי דרך שבה נתחתן חתונה יהודית מלאה עם חופה וקידושין אבל לא נתייחס לאישה כעל קניין ולבטח לא נבטיח את זכויותיה בהסכם אנכרוניסטי מול אביה שכתוב בארמית.

      זוהי דרך שאנו יוצרים בעצמנו, דרך המלך.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.

      המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.