הגיור לא הושלם כי בני לא הלך לגן של ש"ס

ראש הממשלה, כך התפרסם, מתכנן למסמס את חוק הגיור שאמור היה אולי להקל במשהו על הליכי הגיור בישראל, ובמקביל בודקת הרבנות את כשרותם של גיורים שגייר הרב שצילם את נשות קהילתו במקווה.

אני קוראת ומתכווצת. מתכווצת בעלבון, בכעס ובחוסר אונים עבור כל המתגיירים בעבר ובהווה, שמתמלאים בחרדה ובתסכול, אל מול הממסד הלאומי והדתי. אבל בעיקר אני מתכווצת עבור הבן שלי, שהשבוע יחגוג שלוש, ושלפני שנה בדיוק היה בעיצומו של הליך הגיור שלו.

בני, כמו שהוא כבר יודע להגיד, נולד מהלב שלי, ונהרה בבטנה של אשה זרה אי שם, כי (כך אני והוא יודעים) אני לא יכולתי להרות אותו. בחסדי האל ובעזרתם של אנשים טובים הצלחנו להתאחד ולהפוך לאמא ובן. בשפה המקובלת היו אומרים שאמצתי אותו. פורמלית זה נכון, אבל סיפרתי לכם מה באמת קרה כדי להכניס אתכם לתחושה הפנימית, הנרגשת, השבירה שבה הייתי כשהגעתי לבית הדין לגיור, כדי להסדיר את השלב האחרון של המסע הארוך של משפחתנו הקטנה.

בית הדין לגיור היה אדיב, אף כי לא טרח להציג בפניי את היושבים בדין בשמם. הוא גם היה תומך במיוחד בשל העובדה שאני דתייה מלידה, והתלבשתי בהתאם, למרות שאיני נוהגת ללבוש שמלות בדרך כלל. נראה היה שהליך יהיה פשוט, עד שעניתי בכנות על שאלתם בנוגע לגן אליו ילך - גן חילוני שמנוהל על ידי המתנ"ס האזורי, במושב בו אנחנו גרים, 'אבל אחת המטפלות דתיה', הצטדקתי בפניהם, יודעת שמבחינתם חינוך דתי הוא תנאי לגיור. 'אין גן דתי במושב?' הם שאלו, 'יש', עניתי, 'של ש"ס ואני לא מעוניינת לשלוח אותו לשם'.

לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהם שלחו אותי לעשות לבני ברית מילה ולהחליף גן, ואני עשיתי את הראשון אך לא את השני, וכתבתי להם מכתב ובו הסברתי להם את מה שהסברתי לכם, שהוא בני, שהגיע אליי בדרך מיוחדת ונסית, ולכן אני אחליט מהו החינוך הראוי לו. והם שלחו אליי מסר טלפוני שהם לא ימשיכו את התהליך עד שלא אעביר אותו לחינוך דתי.

אחרי שגמרתי לצעוק, לבכות ולרעוד, החלטתי שאני לא מוכנה לחיות בתנאים שמכתיבים לי אותם רבנים שאינם מכירים אותי, ופניתי לתנועה המסורתית כדי לסיים שם את הגיור. התקבלתי בחיוך ובאהבה.

כמה ימים לפני הטקס המתוכנן במקווה לסיום הגיור בתנועה המסורתית, החלטתי ללכת לפגישה שנקבעה לי בבית הדין לגיור, עוד לפני שהחלפתי כיוון, לא כדי להתחנן, אלא כדי להעמיד אותם על מקומם, ולהסביר להם, והפעם בלי חשש או חרדה, שאין להם זכות להתערב כך בחיים שלי, שהם לא יכולים להתערב בחינוך של הבן שלי כשם שאינם יכולים להתערב בחינוך של כל ילד אחר בישראל, משום שהוא בני, בן לאמא יהודיה, ולכן הוא יהודי, וכל הליך הגיור הוא הליך פורמלי שנועד לתת גושפנקא למה שנעשה כבר משמיים.

לא התכוונתי לשנות את החלטתם, אבל הם שינו אותה, ואישרו לי לסיים את הליך הגיור, בלי להחתים אותי על טפסי התחייבות בנוגע לחינוך העתידי של בני.

כמה מופרך המשפט האחרון שכתבתי, האם אתם מעלים על דעתכם שבית דין רשמי של מדינת ישראל יכתיב לכם באיזו מסגרת חינוכית תחנכו את ילדיכם כתנאי להגדרת זהותם של ילדיכם? אך זה בדיוק מה שקורה לעשרות הורים בשנה, שמבקשים להסדיר רשמית את מעמדם של ילדיהם שהגיעו אליהם בדרך נס ממרחקים.

אבל ההתערבות הזו, החרדה מצדם של המתגיירים וקשיות הלב מצדם של הדיינים, מאפיינת את הליך הגיור במדינת ישראל שמתירה לקבוצה קטנה של אנשים להגדיר מיהו יהודי, ולפרש פירוש מחמיר במיוחד של ההלכה האורתודוקסית. ומי שניתן לו הכוח, בדרך כלל משתמש בו, בכוח.

בעולם בו אני פועלת וחיה, ובו אני רוצה לגדל את בני, היהדות היא הזמנה לשייכות, לחיבור עמוק וכנה לשורשים, היא רבת פנים ופתוחה. היהדות הרשמית של מדינת ישראל מציגה בפנינו דלת נעולה שהכניסה אליה מלווה בחרדה ובעלבון.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.