סיכום שבועי: סילבן שלום, מאיפה היהירות ללעוג לפחח?

כמעט כמו תמיד, דיון עקרוני בפוליטיקה ובחברה הישראלית הופך למלחמה כוללת. והפעם - הדיון על פתיחת בתי ספר מקצועיים שהפך בעזרתו של סילבן שלום למאבק עדתי. כמה פעמים עוד נכריז שהיה קיפוח ועדיין יש קיפוח ודיכוי בישראל שצריך לטפל בו? עד מתי נכריז שחובה עלינו ליצור מצב שבו כל ילד וכל נער עומד לפני מסלול חיים שווה, באפשרויות, במיצוי היכולות, ויותר מזה - בכוונה של המערכת לגלות את היכולות של כל נער, ולהביא אותו למימוש של יכולות אלו?

בדיוק בגלל זה חשוב שיהיו בתי ספר מקצועיים, כי לחלק מהנערים, בתי הספר הללו, הם האזורים שבהם יוכלו למצוא ולמצות את עצמם. מדוע עבודת כפיים, דוגמת פחחות, נגרות, מכונאות הם עדות על חוסר יכולת, מעין "וויתור" של המערכת על אותם נערים? מהיכן נולד הרעיון המעוות הזה? מדוע סילבן שלום לועג לפחח? התשובה פשוטה: הדיון בלבל יחד דיון מקצועי ודיון חברתי, ואם אפשר לייצר אצלנו חגיגה תקשורתית, מי ימנע מהפוליטיקאי את העונג?

כמה נעים שחזרנו לספר בראשית. הספר המושלם ללמוד ממנו על התנהגות בני האדם, הכישלונות והחלומות שלהם. כל צד של חיינו מופיע בבראשית. והנה, השבוע, בפרשת "נח" אנחנו מוצאים את סיפור "מגדל בבל". הסיפור הגדול של האחדות והשוני בין בני האדם. השבטים שהתקבצו יחד להקים מגדל ולנצח את האל, השפה האחת והמשותפת שהייתה להם, והגאווה ותחושת הכוח שנולדה מאותה אחדות.

אבל המסקנה האמיתית שניצבת מאחורי הסיפור הזה, שללא שונות, בלי שפות מגוונות, בהיעדר פנים שונים וסיפור חיים אחר, ובלעדי מטרות וכישורים המשתנים מאחד לשני, האדם מאבד את השיחה האנושית, את הדיאלוג והשוני והופך לדמות חד-ממדית, גאוותנית, שעסוקה בכוח, בכיבוש ובניצחון. במקום להכיר אחד את השני הם בחרו למחוק את השונה בכדי לנצח את השמיים.

ערבוב הנושאים עושה נזק לכל נושא בנפרד, כך זה תמיד. בתי ספר מקצועיים הם דבר נצרך, ואין בהם שום פחיתות כבוד. אישית, אני מקנא במי שידיו מפרנסות אותו ולא פיו. אני חש כי מה שאני עושה – כותב - חשוב ומשמעותי הרבה פחות ממי שבונה ונותן לעולם קיום ממשי. הלוואי והיו לי יותר מכישורי-החיים הללו. אם הבעיה היא אחוזי יוצאי עדות המזרח ויוצאי אשכנז בבתי ספר כאלה, זהו דיון חשוב, שצריך להיעשות, ואם הפערים עודם גדולים, ישנו צורך להבין מדוע זה קורה ויש לטפל בבעיה.

אני מסכים שלא יכול להיות מצב בו ישנו פילוח עדתי ביחס למקצועות הנלמדים. אבל התוקפנות של סילבן שלום הייתה הזדמנות לקבל עוד קצת קולות ויחס תקשורתי. מה זה משנה שהוא פוגע בנערים ועתידם? מה זה משנה שהוא מוזיל את הדיון על יחסי ספרדים- אשכנזים והופך אותו קרדום לחפור בו? הוא קיבל שעת מסך ובטח כמה טפיחות על השכם ממי שהדיון הספרדי- אשכנזי מנשים את קיומו. בתי ספר מקצועיים הם צורך השעה, ומוטב שיפתחו היום.

בכוונה אינני כותב את שמו של המטייל. מדובר בדיון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. היכולת לשפוט אדם במצב כזה, במצוקה כזו, מוטל בספק גדול, אבל הדיון המוסרי בעצם פרסום העניין הוא חשוב. לפני הכול, כמה מצער שרכס האנפורנה, אזור שבו ביליתי שבועיים מהיפים בחיי הפך למלכודת מוות. כמה אנו זעירים מול עוצמת הטבע.

השאלה החשובה שצריך לשאול מול מקרה זה, אינה קשורה לסיפור הנטישה אלא לפרסום הציבורי של אותה נטישה. בשטח, יש לעשות הכול בכדי להציל את האחר, הכול. אבל לגבי אותו הרגע שבו הצלת הזולת עומדת מול חייך, יש כבר בתורה ובגמרא דיונים על כך, והדעות חלוקות ויישארו כך. אבל מדוע לפרסם את הדבר? מדוע להפוך אותו לעוד מופע צהוב וטלוויזיוני.

נדמה שהסיפור הזה מצייר שוב את המסקנה כי בישראל של 2014, הופעה על המסך היא שוות ערך ללידה מחדש. לידה אל תוך עולם שאם אינך מופיע בו אינך קיים. כל וויכוח, עימות, מעשה מיני, הצלחה אישית, נוכחות באירוע משמעותי הופכת מיד מטבע עובר לסוחר. מי שמופיע, ולו לערב אחד, עם סיפור טרגי, בלתי נתפס וקשה כמו סיפור הנטישה זוכה באותו אור רגעי.

מדוע לא חשב אותו מטייל על משפחתה של תמר שתחייה לעד עם התחושה שניתן אולי היה להציל אותה? מחשבה מפלחת-לב. ואם לא יכול היה אותו מטייל לשמור את הדברים לעצמו יכול היה לפנות למשפחת אריאל בפרטיות, בצנעה, לדבר אתם לבד. הפרסום הזה היה מוזר ומעוות.

בשבת הקרובה מתרחש אירוע "שבת ישראלית". מיזם נהדר של ארגון "בית הלל". במסגרת השבת הזו משפחות דתיות וחילוניות מארחות זו את האחרת לשבת משותפת ובו ניסיון ללמוד האחד על השני, להכיר את המנהגים, את תפיסת העולם ואת ההווי המשפחתי. המיזם הזה כל כך חשוב כי נדמה שמה שמאחד אותנו ומה שמפריד בנינו נפגש בדיוק ביום השבת. המאבק נגד כפייה דתית ותחבורה בשבת למשל מצד אחד מול האחדות שיש ביום המנוחה המשותף שבו כולנו מתפנים למשפחה ולקהילה, חילונים כדתיים. מי שעוד לא נרשם יכול לעשות את זה באתר של בית הלל, בטוח שהוא ימצא מקום, ולמי שכבר רשום ומשתתף נאחל שמחה ומנוחה משותפת, חוויה נעימה ומקרבת, שיהיה לכולנו, ביחד, שבת שלום.