מרלין וניג, חוזרת בתשובה מירושלים וחברת מועצת הקולנוע, ידועה בתור כותבת שיהיו כאלה שיכנו - "שנויה במחלוקת". הכתיבה המשוחררת שלה יכולה לעיתים לבלבל את הקורא, מעין דיבור חילוני ומשוחרר אבל מהודק בגבולות דתיים. היום פרסמה וניג פוסט, ובו חשפה שיר חדש שלה. שיר שמתחיל במשפט: "האם נשים חרדיות נוגעות בעצמן?"
"נפגשתי עם מאיר ויזלטיר ונתתי לו לקרוא שיר שלי שפורסם במעריב" מספרת וניג, ."שאלתי אותו מה הוא חושב והוא ענה שאני זהירה מידי בכתיבה שלי. אז כשהגיעה אלי ההזדמנות לכתוב שיר חדש, מין מוזה שאין לי מושג איך היא נוחתת, עשיתי את זה וכתבתי וזה מה שיצא". וניג מספרת כי מבחינתה יצירה ופחד לא הולכים יחד, "אמנם היום אני אישה חרדית אבל אני גם אישה יוצרת ואני משתדלת מאוד לחיות בשלום עם הניגודים שאני מייצגת ולאפשר לבית שלי להתנהל באופן לא מעורב בהוויה הבלתי מתפשרת הזו שקוראים לה יצירה". וניג מסבירה כי היא משתדלת שהביקורת שלה תבוא לידי ביטוי ביצירה ובאומנות ולא בחיי היומיום או בחינוך ושמירת המצוות, "כזו אני: אדם של ניגודים ויכול להיות שהאימרה הזו שבכל יוצר קיים מרדן קטן היא נכונה גם לגבי כי זו היצירה שבוקעת מתוכי.
האם נשים חרדיות נוגעות בעצמן?
בטעות. בהתרגשות, בלי לשים לב
האם הן מפרידות בין בשר לה-לב
מכשירות עצמן במלח ים?
פעם נדמו בעיני כותנות עבות מעל חבל כביסה
לרוחות רפאים של תשוקות
מתוך השקט רציתי להקשיב--
איך נשים חרדיות עושות אהבה
לא התחבאתי בביתן הקדוש
לצפות בגילוי אלוקי--
למדתי בין השורות, כהלך זר
השב משדות הפרא--
כהלך זר,
נושם את הלילה--
למדתי לטוהר ראשון--
את מלאכת טכנאות הלב.