פרשת "לך לך" היא אחת הפרשות המוכרות ואהובות במקרא. "ל?ך?-ל?ך? מ?א?ר?צ?ך? ו?מ?מ?ו?ל?ד?ת??ך? ו?מ?ב??ית א?ב?יך?, א?ל-ה?א?ר?ץ, א?ש??ר א?ר?א?ך??. ו?א?ע?ש??ך?, ל?גו?י ג??דו?ל, ו?א?ב?ר?כ?ך?, ו?א?ג?ד??ל?ה ש??מ?ך?; ו?ה?י?ה, ב??ר?כ?ה." (בראשית יב:1-2) בין אם אברהם שמע את קולו של ה' ובין אם היה קשוב לקולו הפנימי הקורא לו ללכת, אברהם הלך לו. הוא הגיע לארץ כנען, הוא וכל אשר לו, יחד עם לוט בן אחיו ומשפחתו. אבל עד מהרה התברר שהעניין לא כזה פשוט: "ו?ל?א-נ?ש??א א?ת?ם ה?א?ר?ץ, ל?ש??ב?ת י?ח?ד??ו: כ??י-ה?י?ה ר?כו?ש??ם ר?ב, ו?ל?א י?כ?לו? ל?ש??ב?ת י?ח?ד??ו. ו?י?ה?י-ר?יב, ב??ין ר?ע?י מ?ק?נ?ה-א?ב?ר?ם, ו?ב?ין, ר?ע?י מ?ק?נ?ה-לו?ט; ו?ה?כ??נ?ע?נ?י, ו?ה?פ??ר?ז??י, א?ז, י?ש??ב ב??א?ר?ץ." (בראשית יג: 6-7).
קשה לחיות ביחד. אם נתייחס לרגע אל לוט, אביהם של מואב ועמון, כבן הדוד שמיצג היום את "בני דודינו" הפלסטינאים, אז אולי אפשר להבין. כל שבט הוא אחר. כל אחד צריך את הספייס שלו. וכשחיים בצפיפות, אז מתחילי לריב. אנחנו לא יודעים על מה רבו רועי אברהם ורועי לוט ועל שום מה היו צריכים השניים להיפרד. אנחנו רק יודעים "שהכנעני והפריזי אז בארץ". מאז ומעולם חלקנו את השטח עם עמים אחרים. רש"י אומר שהויכוח היה בגלל שרועי לוט נתנו למקנה שלהם לרעות בשדות זרים, ורועי אברהם הוכיחו אותם על הגזל. אמנם הארץ הובטחה לזרע אברהם, אבל לא בגזל. לא בחמדנות. לא במרמה. לא בכיבוש. לא על ידי השתלטות על דירות ערבים. לא על ידי בניית מאחזים בהיחבא.
לאחר שנים של שותפות ודרך כה ארוכה אפשר רק לדמיין כמה קשה היה הסכסוך, שבסופו של דבר הפריד בין אברהם לבין לוט. כמה אבנים נזרקו. כמה בקבוקי תבערה הושלכו. כמה תינוקות נדרסו. כמה יריות נורו. אבל באיזשהו שלב הם הבינו שעליהם להיפרד. תכנית חלוקה? שתי מדינות לשני עמים? משא ומתן? הסכמי אוסלו או שמא טרנספר? דוקא באופן מפתיע, הפרידה היתה קלה:
"ויאמ?ר א?ב?ר?ם א?ל-לו?ט, א?ל-נ?א ת?ה?י מ?ר?יב?ה ב??ינ?י ו?ב?ינ?ך?, ו?ב?ין ר?ע?י, ו?ב?ין ר?ע?יך?: כ??י-א?נ?ש??ים א?ח?ים, א?נ?ח?נו?". (בראשית יג:8). איזו יופי של פרידה. הלוואי וכל הפרידות היו כאלה. אברהם, המבוגר מביניהם מגדיל לעשות ואומר ללוט: אם תלך לשמאל אני אלך לימין. אם תבחר ימין אני אבחר שמאל. הכל בסדר. יש מספיק מקום לכולנו. מודל נפלא לישוב סכסוכים.
הנקודה המעניינת בעיני היא, שמיד לאחר מכן, פרק אחד אחרי הפרידה, לוט נקלע לצרה עם המלכים המקומיים ואברהם נרתם לעזרתו: "ו?י??ש??מ?ע א?ב?ר?ם, כ??י נ?ש??ב??ה א?ח?יו; ו?י??ר?ק א?ת-ח?נ?יכ?יו י?ל?יד?י ב?יתו?, ש??מ?נ?ה ע?ש??ר ו?ש??ל?ש? מ?או?ת, ו?י??ר?ד??ף, ע?ד-ד??ן. ו?י??ח?ל?ק ע?ל?יה?ם ל?י?ל?ה הו?א ו?ע?ב?ד?יו, ו?י??כ??ם; ו?י??ר?ד??פ?ם, ע?ד-חו?ב?ה, א?ש??ר מ?ש???מ?אל, ל?ד?מ??ש??ק. ו?י??ש??ב, א?ת כ??ל-ה?ר?כ?ש?; ו?ג?ם א?ת-לו?ט א?ח?יו ו?ר?כ?ש?ו? ה?ש??יב, ו?ג?ם א?ת-ה?נ??ש??ים ו?א?ת-ה?ע?ם". (בראשית יד: 14-16)
למרות שהם כבר נפרדו, אברהם עדיין לוקח אחריות ונרתם להציל את לוט. הוא לא התנער מאחריות, הוא נותן לו גב.
הרב בני לאו עורך השוואה בין נח, שפגשנו בפרשה של שבוע שעבר לבין אברהם שפוגשים בפרשת השבוע. נח היה עסוק בהישרדות. הוא התבצר בתיבתו. אחרינו המבול. אברהם, לעומת זאת, לוקח אחריות על המרחב הציבורי, על החברה המשותפת. אברהם מייצג יהדות של דאגה לאחר, של שוויון זכויות. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, יש לנו אחריות על כל ברואי עולם.
רבים רואים בהבטחת הארץ המקראית לאברהם מתן לגיטימציה לזכות עם ישראל על ארץ ישראל. רבים קוראים את הפרשה כבסיס לזיקה בין העם לארץ. חשוב לזכור שהזכות הזאת לא מתממשת בכיבוש צבאי, באלימות והשתלטות. אלא בצדק ובמשפט. כפי שנאמר בישעיהו: "צ?י?ו?ן, ב??מ?ש??פ??ט ת??פ??ד?ה; ו?ש??ב?יה?, ב??צ?ד?ק?ה". (ישעיהו א:27).
אנחנו, כמו אברהם, המבוגרים האחראים בגזרה. אנחנו חייבים להתייחס באחריות לקיום חברה משותפת. צריכים לדעת להסתדר עם השבטים האחרים איתם אנו חולקים את השטח. ובעיקר צריכים לדעת מתי "לך לך" ומתי "הפרד נא מעלי". מתי ללכת ומתי להיפרד כידידים.
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי.