לכל דור וקבוצה באוכלוסיה יש את "האירוע המכונן" - אירוע חיצוני לחיים הפרטיים שעוצמתו חלחלה אל האישי. יש מי שעבורו זה המהפך הפוליטי של בגין, יש מי שפינוי ימית, יש מי שמלחמת לבנון. במקרה שלי ושל רבים משכבת הגיל הזו מדובר ברצח רבין.
הייתי תלמידת תיכון בת 16. על אף שלמדתי בתיכון ליבראלי וחילוני, מחנכת הכיתה שלי, כמו גם מנהל בית הספר, היו אנשים דתיים (שמעולם לא דיברו איתנו על השקפותיהם הפוליטיות אפילו לא ברמיזה). אני זוכרת את העוצמה השקטה שהפגינה המחנכת שלי ביום שלמחרת הרצח, כשכינסה את כולנו ל"שיחת אוורור" ונאלצה לשמוע גם הטחת האשמות קולקטיביות בציבור הדתי.
היא לא נרתעה, לא רגזה ולא סטתה לרגע מהכיוון שאליו ביקשה לקחת אותנו: פריקה רגשית ונסיון להבין לאן ממשיכים מכאן. לימים הבנתי אילו תעצומות נפש בוודאי נדרשו ממנה כדי לצלוח את הימים האלה. לפני כמה חודשים חבר מהתיכון סיפר לי ששמר את מאגר המכתבים שהחלפנו בינינו לאורך שנות הלימודים והראה לי אותם. יכולתי לזהות הבדל בין המכתבים שלפני הרצח, שעסקו בשטויות הסטנדרטיות של גיל ההתבגרות (אהבות, שינויי הגוף, שיעורי הבית המתישים וכד') לבין המכתבים שנכתבו לאחר הרצח שבהם התחלתי להתעניין הרבה יותר בשאלות אזרחיות - מהי דמוקרטיה, מהי אלימות פוליטית, מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויחסי דת ומדינה. מעין גישושים פוסט-טראומטיים שנעו בין סקרנות לתסכול.
ידעתי עוד לפני שקראתי אותם שהרצח היה עבורי אירוע בעל השפעה עצומה, אבל לאחר הקריאה הבנתי עד כמה. לימים נישאתי לאיש היחידה לאבטחת אישים שסיפר לי שהצטרף לשב"כ כתוצאה מהזעזוע האישי שלו מהרצח שגרם לו לרצות לקחת חלק במניעת הרצח הבא. אני חיה בתל אביב, עוברת בכיכר רבין כמעט בכל יום ואין פעם שאינני נעצרת מול האנדרטה. אני לא חיה את האירוע ההוא, אבל הוא גם לעולם לא באמת מתרחק ממני.
איפה היינו כשנורו היריות: פרויקט ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. בשיתוף צו פיוס.
כנסו לקריאה של שאר הכותבים