פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      איפה היינו כשנורות היריות: אז השתיקו את הימין, היום לשמאל אסור לדבר

      לא שמתי לב כמה המציאות בארץ השתנתה, עד ששמעתי את השירים שכתבו התלמידים. הם תיארו חוויה הפוכה בתכלית ממה שהכרתי עד היום, שבה יש הכרח ליישור קו אידיאולוגי עם הימין דווקא, ואסור לחשוב, לדבר או לפעול מתוך אידיאולוגיה שמאלנית. הייתי בשוק.

      העצרת המרכזית לציון 15 שנים לרצח יצחק רבין (אורי לנץ)
      (צילום: אורי לנץ)

      לפני 19 שנה למדתי בבית הספר למוזיקה "רימון". הייתי מוסיקאית פריקית, ילדה בת עשרים, תמימה וחדורת מוטיבציה. הייתי מנגנת סולמות על הגיטרה חמש שעות ביום, ובשאר הזמן הייתי מנגנת עם מוזיקאים אחרים, הופכת להופעות ומופיעה בעצמי. היה מושלם.

      כמעט. כמעט היה מושלם. כי גם ברימון, שהוא מן אקס-טריטוריה אליו לא מגיעה הפוליטיקה (למרות מה שחושבים, המוזיקאים הצעירים בארץ מנותקים באופן מעורר פלצות. הם לא יודעים, לא מעורבים, ולא מעניין אותם), היא העכירה גם את האוירה בבית הספר לג'אז.

      את האויר העכור נשמו רק הימנים, כלומר רק אני. לפני 19 שנה, להיות ימני היה אקזוטי, ולהיות ימני באזור חיוג 03 היה אזוטרי ממש. הייתי מיעוט אליו התייחסו בסלחנות, ומעולם לא נכנסו איתו לויכוח. אני, מצידי, לא ערבתי מוסיקה ופוליטיקה, וכך אני עושה עד היום.

      מחוץ לבועת רימון – הסער נהם. נרדפנו. הושמצנו. נדרסנו. היינו ה"פרופלורים של רבין", אלה שיכולים להסתובב ולהסתובב ואף אחד לא יספור אותם. אחרי הרצח ההסתה נגדינו גאתה לשיאים שעברו את חוקי הייסוד של הדמוקרטיה; נאסר עלינו להתאגד, חופש הדיבור נגזל מאיתנו, הטלפונים שלנו היו תחת ציטוט של השב"כ. להיות ימני היה פשע.

      אחרי עשרים שנה חזרתי ללמוד קצת ברימון, מתנה ליומולדת ארבעים. הלכתי ללמוד אצל צרויה להב, כותבת שירים ומורה מופלאה. כעבודת גמר היא בחרה את הדבר ממנו נמנעתי כל השנים: לכתוב שיר פוליטי ולהלחינו. היא הכריחה את תלמידי רימון, שגם כיום מעדיפים לצוף בבועה חמימה, להיות מעורבים. לא משנה מה, רק שיהיה אכפת להם ממשהו.

      לא שמתי לב כמה המציאות בארץ השתנתה, עד ששמעתי את השירים שכתבו התלמידים. הם תיארו חוויה הפוכה בתכלית ממה שהכרתי עד היום, שבה יש הכרח ליישור קו אידיאולוגי עם הימין דווקא, ואסור לחשוב, לדבר או לפעול מתוך אידיאולוגיה שמאלנית. הייתי בשוק.

      החוויה שתוארה בשירים לא היתה חוויה של נרדפות, כמו שחווינו בימין לאחר רצח רבין. היא היתה חוויה של מיעוט, שמתקשה להתבטא כשכולם חושבים ההפך. ברור לי שזה מוגזם, כי חלק גדול מהתקשורת עדיין נשלט ע"י אנשי שמאל, והטרמינולוגיה היא שמאלית קיצונית, אבל אני שמחה, שלמרות שדרסו ורמסו אותנו, ולמרות שעינו אותנו – רבינו ופרצנו ושינינו את המציאות.

      אז אחרי עשרים שנה, אני עוד מנגנת, אבל כיום אני יכולה לעשות את זה בביטחון גדול יותר שיתנו לי לגמור את השיר, ושיש לשיר שלי כח, משמעות ולגיטימציה.

      איפה היינו כשנורו היריות: פרויקט ליום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל. בשיתוף צו פיוס.

      כנסו לקריאה של שאר הכותבים.