אומרים שבגיהינום יש הרבה תאים. תא לכל עבירה. בכל התאים כבר נעשה שימוש למעט תא אחד: האיסור לעלות להר הבית בטומאה. בזמן שבית המקדש היה קיים היו נכנסים אליו רק בטהרה הנדרשת. לאחר מכן לא יכלו לעלות להר, או שלא רצו. היו שהקיפו את ההר בערגה, היו שהתפללו ובכו ליד הכותל המערבי המקיף את ההר. איש לא ההין לחלל את קדושת ההר ולעלות עליו. הסטטוס הזה השתנה ב-1967, אז זכינו לשחרר מן הכיבוש הירדני את המקומות הקדושים ובכללם הכותל המערבי והר הבית.
כיום יש בהר שליטה של יהודים, אבל אין בו שליטה יהודית. שליטה שגאה בערכיה, שמקפידה על קדושת המקום. אין כל מצווה לעלות היום להר. להפך. הרבנות הראשית לישראל שוללת זאת מכל וכל. הרב עובדיה יוסף אף נתלה בדעתו של הראי"ה קוק, זכר צדיקים לברכה, הפוסק כי גם בזמן הזה חל איסור כרת על כניסה להר. ואני כמובן לא מתייחס לכוחות הביטחון העושים עבודת קודש בשומרם על חיי יהודים מתוך ההר.
אין שום סיבה שתצדיק לעלות להר הבית. זה לא מחזק את הריבונות שלנו, להפך. ריבונות יהודית אמיתית היא כזו שמקפידה על תורת ישראל האוסרת לעלות להר. דווקא בכך שאנחנו נמנעים מלעלות להר, בהתאם לחובת ההלכה, אנחנו ממחישים את המחויבות הנצחית שלנו לערכיו. אין לנו צורך באישושים על נושא כה מובהק כמו זכותנו על הר הבית. הוא שלנו כי הוא שלנו. כי אברהם עקד עליו את יצחק. כי יעקב חלם בו על הסולם. כי דוד קנה אותו מיד האבוסי. כי למעלה מ-800 שנה עמדו עליו בתי המקדש שלנו. אין על זה ספק, אין על זה מחלוקת, וזה מאומת היום גם באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים. אגב, זה נושא שכן חשוב להשקיע בו. שמירה על הממצאים ארכיאולוגיים ששופכים אור על חיי היהודים בהר. שמספרים לנו על הקיום המלא של שמירת ההלכה והלכות טומאה וטהרה.
ריבונות יהודית אמיתית היא כזו בו דעתו של הרב נשמעת ברמה, והפוליטיקאי מציית לו. מתוך יראת כבוד. מתוך הכרה בשיעור קומתו הרוחני ומתוך הבנה שהוא היחיד שמוסמך להורות בנושאי הלכה. כפי ששאול האזין לשמואל וכפי שדוד האזין לנתן הנביא. למרות שהגוף הרבני הוא נטול שיניים. יש רבנים בירושלים. ההקפדה ההרמטית לגבולות ההלכה והציות לדעת התורה היא הריבונות היהודית העמוקה ביותר. זו שבשמה חזרנו להר ובשמה נשמור אותו בקדושתו עד שנזכה. כי מה יש לנו בהר מלבד איחוד העם תחת ערכי התורה כפי שהיה עליו כמעט תשע מאות שנה? אם אנחנו לא נכבד את המורשת שלנו, לא נוכל לדרוש מאויבינו לכבד אותה.
בית המקדש הוא מקום שהדגיש את ערך קדושת החיים. בשונה מהקולוסאום היווני, בו קידשו את המוות והפכו אותו לפולחן. אפילו בבניית בית המקדש לא עשו שימוש בגרזן או פטיש, כלי המוות. בכוחו של המזבח היה לכפר על העברה ולהאריך את חייו של האדם. אסור היה להכניס לשם מת. אסור אפילו להיכנס לשם לאחר שבאו במגע עם מת. כל הדברים הללו צרמו והיוו ניגוד לכל מה שסימל ההר. כיום אין לנו בית מקדש ומזבח, אבל קדושת המקום לא פגה. אם היא הייתה עוזבת, לא היה לנו מה לחפש שם. הזכות שלנו כמדינה יהודית וריבונית היא לשמר את המקום בקדושתו. לא לחלל אותו. הר הבית הוא בידינו. לא ברגלינו.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.