פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      האדם שאהב את היחיד והנהיג את כל הדור

      הוא לחם אידיאולוגית נגד התנועה הקיבוצית, הנהיג את הישיבות והמפלגות החרדיות, עמד חמישים שנה בראש ישיבת פוניבז', אבל לפני הכל היה אוהב אדם ואוהב את התורה. הרב שך, 13 שנים לפטירתו

      הרב אליעזר שך (לשכת העיתונות הממשלתית)
      (צילום: לע"מ)

      ב-1990, בכנס של תנועת "דגל התורה" בהיכל "נוקיה" (אז עוד קראו לו היכל יד אליהו), עומד מול אלפי משתתפים - הרב אלעזר מנחם שך, מנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית, ואומר: "כאן המקום לשאול את היהודי שאינו מקיים מצוות, רחמנא ליצלן: אתה גם יהודי, אתה נימול, אבל אתה יודע את הקולטורה (תרבות) שלך? מה הקולטורה שלך? אנגלית? זה הקולטורה שלך? ... אתה פותח את החומש, אתה יודע פירוש המילות? ... אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם? ... מערך? (מפלגת העבודה) מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?"


      הנאום שהיה בעיצומו של "התרגיל המסריח" בראשית שנות ה-90, זכה לכינוי "נאום השפנים". הוא קומם עליו אז את כל ההנהגה החילונית בארץ, אבל רק מעטים ידעו אז להבחין בכאב האמיתי, בבכי הכנה הפורץ מפיו של הרב הישיש. מצבו הרוחני של העם היה אכפת לו באופן אישי. אולי לאחר 25 שנה מותר גם לתהות בקול: מדוע כל כך נעלבו הקיבוצניקים? הרי הרב שך לא שיקר ולא הטיל האשמות שווא. הם אפילו לא הכחישו את מה שהוא אמר. הוא פשוט אמר את הדברים. במלוא הפשטות והשקיפות.

      "נאום השפנים"

      הרב שך הנהיג את עולם הישיבות ואת הציבור החרדי בכלל, ייסד עיתון, מערכת כשרות, הקים מפלגות, הכתיר ראשי ממשלות וחרץ גורלות של מהלכים מדיניים. אבל לפני הכל הוא היה אוהב אדם באשר הוא אדם. תשאלו כל ילד בני ברקי. הרב שך תמיד טרח להחזיק בכיס מעיל הפראק הרבני שלו גם סוכריות צבעוניות. ואם חלילה הוא שכח לתת לילד סוכריה, בהזדמנות הבאה הוא ייתן לו שתים. בתוך ראשו העמוס בכל אתגרי הדור נשמרה פינה מיוחדת לחיוך של ילד קטן.

      כל אדם יכול היה להיכנס אל הרב ולהתייעץ. כך נהג גם אדם שעמד בפני עסקה של רכישת דירה. הוא ניגש להתייעץ עם הרב האם העסקה כשרה וכדאית. הרב ביקש שיחזור אליו לאחר מספר ימים. כשחזר ענה לו: "תראה, ביררתי. העסקה כשלעצמה היא מצוינת. כדאית וגם ראויה. אבל המיקום של הדירה אינו נוח. יש ממול בית חרושת. יש שם ריחות חריפים, ומשאיות עומדות שם הרבה שעות. לא כדאי לך לגור שם." גם הרווחה השולית של האדם הקטן הטרידה אותו.

      אולם אין ספק שאם נרצה להצביע על המניע שהפך את בן העיירה וויאלבויניק הליטאית לגדול הדור וראש כל הישיבות נצטרך לנסוע בזמן לחורף 1914. עם פרוץ המלחמה ברחו בני ישיבת "סלובדקה" שעל תלמידיה נמנה. הוא בחר לחזור לעיירת מולדתו. כשהגיע לביתו נפגש לזמן קצר מאוד עם הוריו אך מיד אימו אמרה: "לא יעלה על הדעת. שלחתי את אלעזר ללמוד תורה ואני רוצה שגם עכשיו הוא ימשיך בזה. עם או בלי מלחמה, אתה לא צריך לסייע לנו כעת. לך לישיבה ללמוד תורה".

      רכבות כבר לא פעלו באופן סדיר. הבחור הצעיר ארז את מעט חפציו ופסע בנעליו קילומטרים רבים לאורך מסילת הברזל עד שהגיע לישיבה. בשנתיים בהם למד שם כמעט ולא הייתה פעילות בישיבה. את חולצתו כיבס איכשהו בימי שישי, ואשה מקומית שמצבו נגע לליבה טרחה ודאגה לו מידי יום למזון. אם אפשר להכתיר בשם הזה פרוסת לחם יבש. את הלילות היה עושה על ספסל עץ בפאתי בית המדרש. הנעליים המרופטות נשמרו עשרות שנים בידי בני המשפחה. בהם הם ראו סמל לאהבת התורה ולמסירות הנפש שלו.

      תיעוד מהקרבות במלחמת העולם הראשונה (רויטרס)
      עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחו בני ישיבת "סלובדקה" (צילום: רויטרס)

      גם בשנותיו המאוחרות לא זז משקידתו בלימוד התורה. כשיצא פעם לכנס בחירות ענק יחד עם כל בני ביתו, הם ביקשו מאחד מתלמידי הישיבה להיכנס ולשמור על הבית. (ואם הזכרנו את "הבית" חשוב לציין את ה"שולחן מתנדנד, ספרים בגודל מטר וחצי, ומקרר משנת 48'" כפי שתיאר באוזניי נהג מונית שעלה אליו פעם הביתה) "חשבתי שאכנס ואראה על שולחן העבודה שלו מסמכים, ניירות ותרשימים" סיפר לימים הבחור "אבל כל מה שראיתי שם היה גמרא מסכת בכורות, אותה למד באותה התקופה. כשהרב שך חזר מן הכנס ומהנאום הגדול שנשא, כשסביבו אנשים רבים, הדבר האחרון שמישהו שם לב אליו זה הבחור הצעיר שנשאר לשמור על הבית. אבל הוא לפני הכל רצה להגיד לי תודה. הוא לא הרפה עד שמצא איזה תפוח יפה ואותו הוא הגיש לי כהכרת תודה."
      אהבת תורה ואהבת אדם.

      זה כל מה שהפך אותו למנהיג נערץ. יהי זכרו ברוך.