"אם עם ישראל מבקש להיות עם מוסרי, ולא צל חרדות לעצמו, ולא עם יוהרה הרי שמוטלת עליו משימת החיים ללמוד משואה לשואה, לגדול מרצח לרצח, להתקומם מאפליה לאפליה. כי במקום שבו שרפו בעלי חיים שרפו בני אדם. ובמקום שבו שרפו בני אדם שרפו בעלי חיים". (תיקוני שואה. עמוד 51)
"תיקוני שואה", ספרו החדש של המשורר, חוקר הספרות והמסאי - חן ישראל קליינמן, הוא ספר יוצא דופן בנוף הספרות הישראלי. זהו ספר דחוס, כתוב בשפה ובפאתוס כמעט נבואיים, המאלץ את הקורא להתמודד פנים מול פנים עם אותה תופעה שזכתה לכינוי הבנאלי "טבעונות". בנאלי, משום שכפי שמראה קליינמן, בעצם גידורה של התופעה ככזו, בעצם צמצומה לכדי פרקטיקה תזונתית, הולך לאיבוד עולם שלם של משמעויות העומד מאחוריה, ובעיקר ייחודה האתי. טבעונות, אומר לנו קליינמן, אינה אופנה, ואפילו לא תפיסת עולם, אלא רגישות אנושית בסיסית, שמסיבות כאלה ואחרות התנוונה בתרבותנו. הפנייה העיקרית בספר היא אל החברה הישראלית. קליינמן מציב מראה מול פנינו ושואל מה לאותם מושגים נמלצים: "עם נבחר", "אור לגויים" ו"חברת מופת", ולחברה הטכנוקרטית והאגוצנטרית המשתקפת מבעדה.
בספרך אתה מנסה להנכיח את העובדה שהשימוש בבעלי חיים משל היו חפץ, הוא בלתי מוסרי בבסיסו. כל אדם שרגישותו בלבו יזדעזע לנוכח התמונות המגיעות אליו מבתי המטבחיים וממעבדות הניסויים, ובכל זאת אותם מפעלים עומדים בלב ליבה של תרבותנו. כיצד אתה מסביר את קהות החושים הזו, את הפרדוקס הזה?
"זו אחת השאלות הגדולות, ואני עוסק בה הרבה בספר. בעצם אני טוען בצורה פשוטה כי ישנה סוציופתיה תרבותית או חברתית. כשאנחנו מתארים אדם כסוציופת אנחנו מתארים אותו כ'קהה לחלוטין', אדם שלא מרגיש את הרגשות של האחר, שלא איכפת לו מהם כלל. מה שנוצר בחברה האנושית בקנה מידה היסטורי הוא משהו דומה. אני לא אומר שהאדם הפרטי לא מרגיש את בעל החיים, אלא שהמבנה החברתי והתרבותי הקיים יוצר איזו 'הקהיה', איזו קהות חושים עקרונית, שהאדם נולד לתוכה בלי אפילו לדעת אותה".
אנשים רבים נחשפים יותר ויותר לעובדות הנוראות, ועדיין נותרים קהים מולן.
"נכון. למעשה ניתן לחלק את קהות החושים, את הבורות, לשני סוגים: בורות של ידיעה ובורות של הרגשה. ומה שמפריע יותר הוא הבורות של ההרגשה. גם כאשר אנשים יודעים טוב את העובדות הם לא מרגישים אותן, ולכן הם מסוגלים לחיות בתוך גיהינום מבלי שהם מרגישים שהם בתוך גיהינום. זה Mind blowing, זה מטורף. כשאתה קולט את העניין הזה אתה קודם כל נכנס לטראומה. ואני עדיין בטראומה. למעשה, כל מי שקולט את זה נמצא בטראומה. זה שובר את הלב, זה שורף אותך, אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם זה".
"בתמונה משאית בסין. המשאית נושאת כלוב גדול, דחוס חתולים לשחיטה. זוהי תמונה שכיחה, כמו יום ולילה, כמו משאית תרנגולות לשחיטה. זוהי תמונה המוכיחה כי עולמנו מת". (תיקוני שואה. עמוד 32)
מבלי להיכנס לפילוסופית עומק של כיצד הדבר נוצר, נראה שהאנושות מתחילת ימיה נמצאת בבורות הרגש הזו. עד כמה שאני יודע, לא היו תקופות חסד שבהן המיינסטרים, לכל הפחות זה המערבי, לא כלל את הבורות העקרונית הזו, את האלימות עליה אתה מדבר. הדתות המונותיאיסטיות אף מקדשות במובן מסוים את האלימות הזו, למשל דרך הרעיון של הקורבן. האם לא ניתן פשוט לומר שיש כאן איזה סוד, מיואש ומייאש, שאנחנו כבני אדם פשוט לא יכולים להתמודד איתו?
"ברגע שאתה אומר דבר כזה כל ישותי מתמרדת ומתקוממת. כשאני אומר שאני נשרף, שהלב שלי נשבר, אני אומר למעשה שאני לא יכול לקבל את זה. כל עוד אני קיים אני אפילו לא אומר כל עוד אני חי כל עוד אני קיים במובן האונטולוגי, העמוק ביותר, לא יכול להיות דבר כזה. זו נקודת המוצא. אתה רואה את העובדות הקשות, אתה רואה את המציאות המופיעה לנגד עיניך, ומכאן אתה מנסה להבין, להתקומם, לתקן, לצעוק. אני מדבר על תפיסה מוסרית בסיסית, על התפיסה המוסרית קודם כל להמעיט כל סבל שאפשר. מעבר לזה צריך להתמודד מבחינה עקרונית עם השאלה למה יש סבל, שהיא שאלת השאלות".
קליינמן, בן ישיבה לשעבר שעזב את העולם הדתי-הלכתי אך נשאר דבוק באלוהות, מנסה להצביע בספרו על המקומות בהם עם ישראל כופר בייעוד שהציב לעצמו להיות גוי קודש ואור לגויים. דרך התכתבות עם עשרת הדיברות ועם ההלכה היהודית, הוא מנסה להשיב לקדושה את המימד האתי והאוניברסאלי שבה, ומראה שפירושו של נבחר הוא יתר חובות ולא יתר זכויות. בעיקר בולט הדבר ביחסנו לבעלי החיים. לדעתו של קליינמן, בעצם השימוש בחי, בעצם האובייקטיביזציה שלו, אנו פוגעים בניצוץ האלוהי שבנו ומפרים את הברית הבסיסית ביותר בינינו לבין האלוהות.
באת מהעולם האמוני-דתי, ומשיחות קודמות עמך אני יודע שאתה עדיין מוצא בו קדושה. כיצד אתה מסביר שכותבי המקרא וחכמי ההלכה, אותם אנשים חכמים וגדולים, לא יצאו כנגד התופעה של השימוש בחי ואף קידמו אותה מבחינות רבות?
"זו שאלה טובה מאוד שצריך להפנות אליהם. אבל בוא נגיד את זה באופן ברור: מבחינתי הם אשמים, הם אשמים בדין. זה שהם התירו את זה, זה אקט בלתי מוסרי, זה חטא כלפי ההוויה".
נורמליזציה של השימוש בבעלי החיים נמצאת בכל הדתות המונותיאיסטיות. בנצרות למשל, ישו, בנו של אלוהים, מאכיל את העם בדגים.
"לתפיסתי המאוד בוערת - אני לא רוצה לומר מוצקה משום שהיא יותר ממוצקה - אותם מייסדים וחכמים חוטאים לא רק כלפי המוסר וכלפי החיים, אלא אף כלפי הקדושה עצמה, כלפי השכינה, כלפי אלוהים. לא יכולה להיות קדושה שתתיר איזו שהוא סוג של פגיעה בהוויה אחרת, כי כל ההוויה קדושה. אין הוויה אחת קדושה והוויה אחרת לא קדושה. ברור לי שהאנשים האלה חוו קדושה ואני לא מערער עליה לרגע. הם חוו את אלוהים וקיבלו התגלות שנתנה גם הרבה טוב. אבל הם קיבלו משהו חלקי".
"ליצור סבל של ברייה אחת על מנת למנוע סבל של ברייה אחרת פירושו להעמיק את השותפות במצב מקולקל , רודני ומבעית. פירושו לקחת חלק בקיום בלתי מתקבל. זו אינה יכולה להיות תשובה, זו אינה רשאית להיות פרקטיקה של פתרון." (תיקוני שואה. עמוד 42)
מה חסר בהתגלות אותה קיבלו?
"צריך להבין עולם גאול הוא עולם קדוש, עולם שבו הכול באותה רמה, שבו לא יכול להיות שהאדם הוא יותר קדוש מהכלב שיותר קדוש מהזבוב שיותר קדוש מהבירה. בכלל, זו המשמעות של קדושה בעיניי, שהיא לא רק אומרת 'זה קדוש וכל השאר מיותר'. בסופו של דבר כל הרעיון של הקדושה הוא להעלות את העולם ולא לבטל אותו. וכל הסיפור הזה שעל ידי קורבן אתה מתקדש הוא עיוות, עיוות נורא".
אלוהי המקרא דורש קורבנות.
"אז אומר זאת בצורה הכי פשוטה: יש בעיה עם אלוהים הזה. הבעיה הזו יכולה לנבוע מהדרך בה נתפס אלוהים בעיני אנשי התקופה, או מכך שתפסו פן חלקי באלוהות והציגוהו בתור הדבר כולו. בכל מקרה, יש פה בעיה חד משמעית".
"יהודי, ניצול אושויץ בירקנאו, בכח זרועו צרובת הספרות נוטל ברזל מלובן וצורב ספרות בבשרו החי של עגל, באחד מביתני הרפת." (תיקוני שואה. עמוד 49)
לספרך, העוסק בהתאכזרות לבעלי חיים, בחרת לקרוא בשם "תיקוני שואה". לכאורה, בוודאי עבור אנשים החיים במדינת ישראל, יש כאן מעין חילול קודש, ואני משוכנע שכבר נתקלת בטענה ששם הספר הוא פרובוקטיבי. מה היית אומר לאותם הטוענים כלפיך כך?
"ישנם אלה המנסים להתחבא מאחורי השואה, להשתמש בזכרה על מנת להשיג פריבילגיות, או לפחות על מנת להצדיק את מעשיהם. אבל זכר השואה אמור ללמדנו בדיוק את ההפך: את השנוא עליך אל תעשה לחברך. וחברך במובן זה אינו יכול להיות חברך היהודי ואפילו לא חברך האנושי. מדובר כאן בכל יצור מרגיש תחת השמש. זוהי אחריותנו האנושית, ועל אחת כמה וכמה אחריותנו כעם למוד סבל, לסרב לשתף פעולה עם כל עוולה שהיא, ואין זה משנה מי הוא מושאה. באופן דומה, אם יש איזו שהיא משמעות למושג 'העם הנבחר', היא טמונה בהלך רוח זה. להיות נבחר משמעו יותר חובות, ולא יותר זכויות. משמעו להוות דוגמה לדרך חיים של חסד, לדרך חיים המקדשת את כל הקיים באשר הוא. כל עוד קיים בעל חיים אחד המתייסר תחת ידינו, אין אנו ראויים לתואר זה".