אחרי הרבה דם ודמעות יצחק צוחק אחרון

לא קל לבוא אחרי אברהם אבינו. אברהם היה פורץ דרך ומהפכן גדול שפתח דף חדש בהיסטוריה האנושית. יצחק הוא לכאורה מעין "ילד סנדוויץ'" הנופל בין הכסאות. הוא סובל מהדומיננטיות של אבא דגול - אברהם, ומהמרכזיות של בן עתיר חשיבות - יעקב. אף פסוקיה הראשונים של פרשתינו עשויים להתפרש כרומזים לכך שתולדות יצחק מסתכמות בכך שהוא היה בסך הכל בנו של אברהם, ואביהם של יעקב ועשיו.

אולם למען האמת, יצחק אחראי לביסוס אחד היסודות המרכזיים של העם היהודי: הקשר המחייב והעמוק אל ארץ ישראל. פרק כ"ו מוקדש כולו להיאחזות העיקשת של יצחק בארץ מול אויבים שרוצים לפגוע בו ולגרשו ממנה. כבר בפתיחת הפרק אנו מתוודעים לקשר המיוחד של יצחק לארץ, כאשר שרר בה רעב כבד. בניגוד לאברהם שירד מצריימה בשל רעב, ובניגוד ליעקב שעתיד אף הוא לרדת מצריימה בשנות הרעב, יצחק מצטווה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "אל תרד מצרימה... גור בארץ הזאת" (כו, ב-ג).

מדוע נאסר דווקא על יצחק לצאת מהארץ ולשבור שבר במצרים? חז"ל הסבירו זאת בכך שהוא נולד בארץ, אולם נימוק זה אינו משכנע לגמרי, שהרי גם יעקב נולד בארץ, ובכל זאת הותר לו לצאת מגבולותיה. במדרש הגדול נאמר שליצחק "לא ניתנה רשות לצאת לפי שהועלה עולה תמימה ונתקדש קדושת עולם" במעשה העקדה, אולם לא ברור הקשר בין העקדה לבין יציאה מהארץ. נראה שהציווי על יצחק להישאר בארץ היה צו עקרוני שנועד להפוך את יצחק לדוגמה ולמופת לצאצאיו שעתידים להידרש ממש כמוהו למאבק קשה על הקיום בארץ ישראל.

התבוננות בקורותיהם של שלושת האבות מגלה שכל אחד מהם בנה יסוד אחד משלושת מרכיבי היסוד של היהדות. אברהם יסד את עם ישראל, הוא היה לעברי הראשון, והראשון שנקרא אבינו. יעקב, שהיה איש תם יושב אהלים, הניח את התשתית של תורת ישראל, ואליו יצחק בא לקבוע את היסוד של ארץ ישראל. יצחק נבחר לייסד את ההתחברות לארץ בהיותו שייך למידת הדין והגבורה. הקיום היהודי בארץ עמד מאז ומעולם בסימנן של מידות אלה, והיה תמיד רצוף קשיים, מאבקים ומכאובים שיצחק אבינו הוא מורה הדרך להם.

יצחק התחבר לאדמת הארץ ונצמד לקרקע כפי שלא עשה אביו ולא יעשה בנו. אברהם כמו גם יעקב ובניו היו אנשי מקנה ורועי צאן, וכדרכם של רועים היו נודדים. רק יצחק עובד האדמה מבצע צומוד של ממש, והאדמה מאירה לו פנים: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (שם, יב).

זאת בדיוק הסיבה שבגללה הפלישתים גילו כלפיו התנגדות כה עזה. אברהם היה בעיניהם אפיזודה חולפת. מבחינתם הוא היה נווד הנוסע "הלוך ונסוע", ואכן גם באחרית ימיו הוא קרא לעצמו "גר ותושב" כשהיה עליו לקנות חלקת קבר לשרה אשתו. יעקב חזר לארץ מחרן טעון בפחדים מפני עשיו ומפני "יושב הארץ", וכשביקש לשבת בה בשלווה לא זכה לכך. יצחק, לעומתם, היכה שורש, והם נבהלו מכך וקראו לו: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (שם, טז). יצחק אמנם לא כרה בארות חדשים אלא חזר ופתח את הבארות שכרה אביו, אולם הפלישתים מילאו עפר באותן בארות, הכחישו את קיומן ההיסטורי, וטענו שאין ליצחק כל זיקה לאותם מקומות.

אולם יצחק לא נרתע. בדיוק לשם כך הוא בא: ליצור ולהראות בעלות על הארץ. בדרכו במאבק עם הפלישתים הניח יצחק את היסודות לדרכי ההתמודדות בהם צריכים לנקוט גם בניו במאבקם על ארץ ישראל. באסטרטגיה שלו שלובים שני מרכיבים המשלימים זה את זה: מצד אחד הוא אוחז במידה מסויימת של ותרנות. הוא עובר ממקום למקום וחופר בכל פעם באר אחרת. יצחק מבין שלא צריך להאבק על כל באר, הוא יודע שלא כל מקום הוא יעד אסטרטגי או שטח קדוש, ולכן מגלה נכונות לכמה וויתורים כואבים. מצד שני הוא מתעקש להישאר בארץ, מגלה נחישות וכוח עמידה חרף כל האיבה והצרות שעושים לו וממשיך בחפירה ובבניה. יצחק יודע שאם הוא לא יגלה סימני ייאוש, ולא יוותר על זכויותיו לשבת בארץ ישראל הפלישתים יבינו לבסוף שאין להם ברירה אלא להשלים אתו.

הלב מחסיר פעימה כשקוראים כיצד הפלישתים התעסקו עם יצחק בבאר עשק, ופעימה שניה כשהם מוציאים בריש גלי את כל השטנה שלהם בבאר שטנה, אבל הלב מתרחב בבאר רחובות, אחרי שיצחק מוכיח שבעזרת אמונה מוצקה ודביקות במשימה, החוברים לשיקול דעת מאוזן והרבה סבלנות, אפשר להגיע להשלמה כנועה של הפלישתים. אחרי הרבה דם ודמעות יצחק צוחק אחרון.