פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למי באמת שייך אלוהים?

      אלוהים לא שייך לדת, או למח"ט גבעתי, או לאתאיסטים המושבעים. אלוהים שייך לאדם הפשוט והבודד, ועם זה, על החברה הישראלית, דתית כחילונית, להתמודד. הרהורים על אלוהים בעקבות הסרט "זעם"

      זעם (יח"צ)
      בראד פיט (צילום: יח"צ)

      רעים נגד טובים

      "זעם" הוא סרט מלחמה אמריקאי קלאסי. מלחמת העולם השנייה, רעים נגד טובים, בראד פיט מפקד קשוח ונאה. הקלאסיקה, שלכאורה הבטיחה גם חומרים ידועים וצפויים שלא לומר לעוסים, לא מנעה מאיתנו, חמישה חברי ילדות, (פלוס אישתו של השישי הנעדר), להתכנס בערב חורפי ולהתמקם בשורה אחת בקולנוע סמדר.

      הסרט עוקב אחר צוות טנק "שרמן" אמריקאי בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשמאחוריו שלוש שנות לחימה בשירות בעלות הברית, וכעת הוא לוחם על אדמת גרמניה. ארבעת חברי הצוות הוותיקים, הקשוחים והרצוצים, בפיקודו של בראד פיט, מקבלים לידם בעל כרחם מקלען חדש, שבכלל הוכשר כקלדן, והצטרף במקום חברם המת. הציר המרכזי של הסרט עוקב אחר השתלבותו של נורמן המקלען, הרך והתלוש ובעל הערכים האנטי מלחמתיים, בקרב הצוות המשפחתי, האינטנסיבי ומריח הדם.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הקשוחים והרצוצים (צילום: יח"צ)

      אבל, במקביל לזה מתנהלת התרחשות לא פחות חשובה או קריטית- ההישרדות המנטלית של כל אחד מחברי הצוות. עם כל הכבוד למשפחתיות ולאחוות הלוחמים, היא אינה מספיקה להחזיק את נפשם ההולכת ונסדקת של חברי הצוות. כל אחד מהם מנסה בדרכו להימלט מגזרת המוות המרחפת, מחוסר התוחלת, מאובדן החברים. גריידי התותחן בעיקר מחצין הכל בקללות והומור, וטריני הנהג חובר אליו בשתייה ובניצול חולשתן של הנשים המקומיות. נורמן המקלען הטרי מנסה בעיקר להיאחז בתום של החיים, בערכים הנעלים שהביא בפקלאתו מהמולדת.

      וישנו בויד. התותחן המשופם השתקן, שעבורו התנ"ך וכתבי הקודש, הם המפלט הנפשי. הם המשענת, והתקווה, וההבנה של הכאוס הזה. ונדמה שהוא אוחז בידו את התותח החזק ביותר אבל גם המתעתע ביותר. כי מי חזק לצידך יותר מאלוהים שמתכנן ומנווט את הכל ובחסותו אתה בטוח גם אם תמות ותרוטש. ומאידך, היכן זועקת האבסורדיות בקולה החזק ביותר, אם לא בהעדר ההשגחה על המאמינים וישרי הדרך? ואכן, בויד זוכה לקיתונות של לעג מחבריו על אמונתו העיוורת. באחת מהסצנות הפסטורליות בסרט, כששיירת הטנקים של הפלוגה חוצה שדה מוריקה, וחברי הצוות מרשים לעצמם לשרבב את גופם מחוץ לטנק וליהנות מהשמש הנדירה, גריידי משדל את נורמן הטרי לעוד פשע מלחמה מזדמן, בויד כתגובה מנסה לשדל אותו לרוח הדת הנכונה, ובראד מוסיף מלח כששואל בפנים סתומות ומסופקות "אתה חושב שישו אוהב את היטלר?" ואחרי תגובה מפולפלת של בויד הוא ממשיך "מה עם החייל הנאצי הפשוט, גם לגביו זה נכון"? וגם אם לא ממש ברור למה בדיוק בראד מתכוון, ברור שהוא מטגן את בויד על אמונתו האבסורדית, אבל באותה מידה ברור שזה כל עולמו של בויד, ולולא האמונה ספק אם היה שורד את המלחמה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "אתה חושב שישו אוהב את היטלר?" (צילום: יח"צ)

      ברגע המכונן בסרט, בו הצוות מתכונן לקרב המכריע והאבוד ביותר, הצוות מתמלא בשקט ומתח טעון. כולם בטנק עסוקים בהתארגנויות הטכניות- בחימוש, בסידור הכלים, בשיפור העמדה, ואף אחד לא מוצא מילה אחת של חיזוק או עידוד. ובמתח המטריף הזה בויד פונה לחבריו במבט מעט מושפל ומוטה הצידה: "אני יודע שאתם שונאים שאני מטיף, אבל מה שאנחנו עושים זה מעשה מוצדק. יש פסוק שאני חושב עליו לפעמים. 'ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו, ואומר הנני שולחני'". וכשבויד אומר "הנני שולחני" נדמה לך שהוא משתנק, ואתה עצמך כצופה משתנק, והצוות כולו משתתק. ונדמה שהצוות אסיר תודה על החילוץ הקל הזה שסיפק להם בויד מסתימות מציאותית מוחלטת.

      אף אחד ברגע הזה לא מזכיר את המדינה, ואת ההגנה על האזרחים, ואת הצדק ההיסטורי או את הרשע הגרמני. כולם שם יודעים שאף אחת מהסיבות הללו, לא מחזקת חייל אחוז אימת מוות רגע לפני הקרב. בראד אומר לכיוונו של בויד "ספר ישעיה, פרק ו", ובויד מבין שלא רק שקיבל את אישורו של מפקדו לרוח שהביא, אלא גם שמפקדו, היכן שהוא, נושא בקרבו את רוח הכתבים, כמוצא אחרון או כאמונה סמויה.

      מח"ט גבעתי מתכונן לעזה: "נערכים לכל פעולה" (שלומי גבאי)
      רוח הכתבים, כמוצא אחרון או כאמונה סמויה. עופר וינטר (צילום: שלומי גבאי)

      אלוהים לא שייך למח"ט גבעתי

      יצאנו מהסרט והתאספנו במעין מעגל, תוחבים ידיים בכיסים מהקור ומעשנים, ומביטים אחד בשני, מבינים שיצאנו מסרט שידע לגעת ולטלטל. ישראל סיפר על מלחמת לבנון השנייה, על חיילים פגועים נפשית ועל סכנה וחששות. זאב סיפר על "צוק איתן" ועל לחימות קודמות ועל מחזות פסטורליים אקראיים שמתגלעים באמצע המתח או התופת. לי לא ממש היה ניסיון מלחמתי לחלוק, ונשארתי עם ההרהור על אלוהים במלחמה. לא על הצדק האלוהי שאינני מתעסק בו. גם לא על הלכות מלחמה דקדקניות שוודאי לא מעניינות אותי. אלא בעיקר, על המרפא שאלוהים נושא לחייל הבודד. על כך שאשרי החייל שנושא את אלוהים בליבו ויודע להנכיח אותו כנגד עיניו בשעות הקשות, ולדעת שאיננו לבד.

      הרהרתי מעט במכתב הפרובלמטי ששלח מחט גבעתי עופר וינטר לחייליו טרום היציאה לקרב ב"צוק איתן". בכמה בעייתיות יש בלרתום את אלוהים למלחמה ארצית ולתת לה תוקף ועוצמה שלא בהכרח ראויה לה. ומאידך, בכמה טבעי למפקד, שנושא את פחד המוות שלו ושל חייליו, להיעזר בכוח העצום היחיד שמכיר, גדול מכל מדינה ציונית או אזרחים בעורף.

      אלוהים אינו שייך לדת, או למח"ט גבעתי, או לאתאיסטים המושבעים. אלוהים שייך לאדם הפשוט והבודד, ועם זה, על החברה הישראלית, דתית כחילונית, להתמודד.