"זה כבר שנה שאש המחלוקת בוערת בציבור שלנו. המחלוקת נהיית נוראה יותר. מי ששומע ל(רב) 'גדול' יותר אחר מאשר שאני שומעת, מי שמשתייך למחנה אחר ממני, מצווה להתאכזר עליו, מצווה להשפיל ולבזות, להציק לאדם באכזריות נוראה. ועל זה הקדוש ברוך הוא מביא עונש באכזריות מידה כנגד מידה. בבתי הכנסת ובבתי המדרש השפילו מי שחושבת אחרת ממני ולכן פגעה בנו מידת הדין. איך חשבנו שהתפילות בראש השנה ויום הכיפורים יתקבלו ברצון במצב כזה?".
את הדברים האלה אמרה אמש (שלישי) בשי טברסקי, אלמנתו של הרב משה טברסקי, בעצרת הזיכרון המרכזית לקורבנות הטבח בבית הכנסת "קהילת בני תורה" בשכונת הר-נוף בירושלים. הרב טברסקי נרצח על ידי מחבלים ביום שלישי שעבר בבית הכנסת ומשפחתו משתייכת למיעוט שרואה ברב שמואל אוירבך, הנחשב לראש הפלג ה"ירושלמי" את מנהיגו, בניגוד למרבית הציבור הליטאי שבחר ברב אהרון לייב שטיינמן למנהיג.
תחילתו של הסכסוך בציבור הליטאי, החל במאבקי ההנהגה על העולם החרדי עם פטירתו של "פוסק הדור" הרב יוסף שלום אלישיב. הרב שטיינמן (101) הוכתר כיורשו ועוד לפני שאושפז הרב אלישיב - כבר מילא את מקומו.
הרב שמואל אוירבך, הנחשב לראש הפלג ה"ירושלמי" והקנאי יותר, הוא ראש ישיבת "מעלות התורה". השקפת עולמו שמרנית ונוקשה, בעוד שביריבו דבקה תדמית של "פשרן". היריבות בין הצדדים נתמכת במידה רבה בסיועם של אנשי החצר והתדרדרה אף יותר בשנים האחרונות במאבקים תורניים ופוליטיים שונים.
אלפי נשים נכחו באולם שבו בחרה טברסקי להשאיר לרגע בצד את הטרגדיה האישית, להתעלם מהכאב ובצעד אמיץ, להקדיש את נאומה למחלוקת שקורעת בשנתיים האחרונות את הציבור הליטאי תוך קריאה אמיתית לאחדות. מי שהתבונן בה הרגיש כי הנושא עבורה טרגי לא פחות.
"הרצח נעשה באכזריות נוראה שקשה לתאר", אמרה טברסקי, "מדוע? מדוע? מדוע בתוך בית הכנסת בשעת התפילה? איך ייתכן דבר זה? איך לא הגנה עלינו קדושת התפילה וקדושת בית הכנסת? אני אישה פשוטה אבל כשהדברים ברורים לא צריך רבה חכמה. אני מתחננת אליכן מלב בוכה ושבור. נקבל על עצמנו לחיות באהבה ואחווה עם כל יהודי החרד לדבר השם, גם אם יש חילוקי דעות בפרטים. אולי הקרבנות לא יהיו לחינם".
את הדברים האלה שספק אם הייתה מעזה לומר באירוע אחר או בהזדמנות אחרת, היא אמרה מול אלפי נשים, שבוע לאחר ששמעה את הפרטים המזוויעים על אופן המחריד שבו בעלה נרצח בטבח. אלמנה שצריכה עכשיו לנצח על הממלכה המשפחתית לבדה, הניחה בצד את הכאב האישי, ונשאה נאום של אישה פרטית אשר בחרה להקדיש את שעות הכאב לטובת המיעוט עמו היא מזוהה. מיעוט שמאס בכך שהרוב רודף אותו.
המסר של טברסקי היה מסר אמיתי. דבריה הדהדו בחלל האולם וניתן היה לזהות את רצונה לחולל שינוי דרמטי במחלוקת בתוך החברה הליטאית. בימים כתיקונם נאומה היה "זוכה" להתעלמות מוחלטת במגזר החרדי. ולמרות שידעה כי לומר את הדברים דווקא בזמן בו היא מתמודדות עם השכול, עלול להדליק נורות אדומות, היא לא היססה. כנראה שזאת הייתה מטרתה.
נאומה לא היה נאום של מנהלת סמינר שרצתה להטיף מוסר לתלמידותיה, נאומה לא היה נאום שבא להתריס, נאומה היה נאום של אישה שביקשה להפסיק את הפגיעה, שביקשה להפסיק את המחלוקת בין שני המחנות, שביקשה לחיות באהבה ואחווה עם כל יהודי, גם אם יש חילוקי דעות . הקריאה שלה הייתה לאחדות, אחרת אולי הקורבנות היו לחינם.