כמה פעמים יצא לכם להתבלבל כשדיברתם עם מישהי שהייתם בטוחים שהיא חילונית ובסוף התברר לכם שהיא דוסית כשרה למהדרין?
הן יכולות להיראות שונות לחלוטין. עם פאה על הראש וחצאית מיני צמודה. חצאית ארוכה שנוגעת ברצפה וחולצה עם שרוול קצרצר. שביס צבעוני ומכנסי סקיני צמודים וכמובן שיש את המיינסטרים, שמלה ארוכה וגרביונים או חצאית ג'ינס וקפוצ'ון של האח או החבר מהצבא. ומה מהקשר ביניהן? כולן דתיות. אז איך לכל הרוחות נוכל לזהות אותן? בדיוק בשביל זה נוצר "המדריך לזיהוי דתיות".
תהילה פרץ, 27, תושבת ראשון לציון, בחורה אינטליגנטית, מצחיקה, ועכשיו גם קצת פחות תמימה, שבמסגרת לימודי תקשורת חזותית, החליטה להוציא מדריך התמצאות לכל התוהים והתוהות על עולם הלבוש הדתי-חרדי, להסביר קודים והבדלים, ובעיקר, כיצד אנו בני האדם - מקטלגים בני אדם.
היא ידעה שלא כולם יקבלו את זה באהדה רבה ובטח שלא באהבה. אבל לכזאת מתקפה היא לא התכוננה. וכשהיא מדברת על מתקפה, היא מתכוונת לכזו שבאה מהבית. ניתן לסכם את התגובות שקיבלה באחת מהן: "את דתייה מזויפת תודי בזה ותשתקי". ולמה מזויפת לדעתם? כי היא הולכת לעיתים עם מכנסיים ולעיתים עם חצאית, ולאחר הרהורים רבים החליטה כאישה נשואה, לא לכסות את ראשה. "אבל אני שומרת שבת ומצוות כהלכתה, וכמובן שבשבת יש רק שמלות לכבודה", היא מבקשת להבהיר.
"שאלו אותי המון שאלות בלימודים, איזה מן דתייה אני, או איך זה יכול להיות שאני דתייה אבל ממש לא נראית כזו? ואז הבנתי שמראה העיניים כל כך מטעה אותנו, ואנחנו ממהרים לקבוע לפי השפיטה הראשונית שלנו. בלי כיפה? חילוני. כיפה שחורה? חרדי".
גם מהצד החילוני, זה לא תמיד היה פשוט. "איך יכול להיות שאת באה איתנו לבילוי ולא מזמינה אוכל בגלל הכשר? מה, את דתייה? רגע, אבל את עם מכנסיים". זו רק דוגמה קטנה לשאלות שהציפו אותה בכל הזדמנות.
היא גדלה במעלה אדומים, ולמדה בבית ספר דתי-לאומי. את המשבר הראשון חוותה במסגרת האולפנה בה למדה. "האופציה של אולפנה רלוונטית עבור הבית ממנו הגעתי, נסגרה, ואז נאלצתי לבחור: או מסגרת דתית חזקה, או ממש פושרת". פרץ בחרה בזו החזקה יותר, ונראה היה שהיא מתמודדת יפה. "עד ההרצאה שלו", היא אומרת לאט. "יום אחד נכנס לכיתה שלנו הרב והחל להרצות לנו במקום השיעור המתוכנן. הוא דיבר על צניעות, חברה מעורבת, כיסוי ראש... ואז הוא שאל: 'מי כאן הולכת לתנועת נוער מעורבת'? בתור חניכת בני עקיבא, הצבעתי אוטומטית. כנראה שהייתי תמימה, כי כמה שניות אחר כך, הבנתי שאני היחידה שהצביעה.
פתאום הבנתי שכל הדיבורים על חצאית, כיסוי, כולם היו מכוונים אלי. אל הבית (הדתי-לאומי) ממנו אני באה, ובו אני מתחנכת. אני זוכרת שממש נשברתי. אף אחד לא יכול היה לקרוא לי לשיחה, לדבר איתי בשקט, להסביר לי? הרי אם אני היחידה ה'שונה', למה צריכים כזו הרצאה כללית, עם סיכוי טוב להביך אותי בשאלה שנשאלה?"
מה שפרץ מנסה להסביר בספרה, לכל אלו שלוקחים על עצמם את העבודה הקשה של "סגני הא-ל", שמידות וערכים, לא קונים בכיפה או בחצאית, ואף אחד לא יכול לשפוט בן אדם לפי החיצוניות שלו. ועל אף שהספר במבט ראשון אולי נראה "שופט" הוא לא. הוא מאפיין סגנונות. צריך להסתכל עליו בעין שנייה ויש בו גם הרבה הומור .
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי להקשות עליה קצת, אולי הם צודקים, אלו שכועסים? הרי את לא נראית הכי דתייה, אז איך אפשר לשמוע ממך ביקורת? "סליחה", היא מתרעמת, בעדינות, יש לציין. "מישהו יודע מה מידת האמונה שלי? מישהו יודע על החיבור שלי עם אלוקים? על התפילות שלי? על שמירת המצוות שלי? אף אחד לא יגיד לי שבגלל שאני לא הכי נראית, אז אני לא".
ובאמת, היא לא מבקשת להסביר מי דתייה יותר ומי פחות, מי טובה יותר או פחות, כי איך אנחנו בכלל יכולים לקבוע כאלו דברים? "אני בסך הכל מנסה לאפיין את המציאות לכל שכבות האוכלוסייה", היא אומרת לי, ואני מאוד מזדהה איתה. סתם נזכרת בכל אלו ששואלים אותי: 'את כזו מודרנית, אז למה את עדיין מתעקשת להישאר חרדית'?
במדריך של פרץ תוכלו למצוא מדגם קטן, לדבריה, מהקשת הרחבה של המגזרים, בו מאוירות להן בקולאז' בחן 10 דמויות שונות בארבע קטגוריות: יום יום, חתונה, שבת וחג וים. כן, אפילו על צורת הלבוש בים אפשר להבדיל בין מגזר למגזר. בעיני פרץ, נושא הדת הופך רלוונטי מתמיד, וגם מי שאינו קשור כלל לדת מוצא בה עניין כלשהו.
"אם אתם חילוניים - אשמח לתת לכם הצצה שונה ומרעננת לעולם הזה. אני לא באה להחזיר אף אחד בתשובה, אני רוצה פשוט להנגיש את הנושא, שתוכלו גם לצחוק וליהנות ממנו, וכשתיתקלו בדתייה כלשהי, תדעו עליה משהו, ולא תופתעו לשמוע שהיא דתייה וגם עם מכנסיים, ושהסרט הקטן על ראשה זה בעצם כיסוי ראש... אם אתם דתיים, חלקכם יזהו דמויות מהרחוב, מהבית, ונשים כמובן, תקבלו את עולמכן שלכן מעוצב ומאוייר.
בפעם הבאה שתלכו ברחוב ותפגשו דתייה, אז ראשית תבינו שלא הכל שחור ולבן. יש סיכוי גדול שאם תפגשו אותה במסגרת אירוע ערב, תעשו פדיחות ובכלל לא תגידו לה שלום, פשוט כי לא תזהו אותה. ובכלל, הכי חשוב, ולמקום הזה אני לוקחת את כל הדברים שלה, חכו שתי דקות לפני שאתם שופטים. אף פעם לא תדעו איזו דמות עומדת לזנק עליכם מתחת למטפחת.