נהוג לחשוב שהרוב מעצם היותו רוב הוא חזק ויש לדאוג למיעוט. ולא היא. בכל חברה ובכל מגזר קבוצות המיעוט קולניות יותר, מאורגנות יותר וכתוצאה מכך חזקות יותר. כולל המגזר הסרוג. החברה הישראלית נחשפת לרוב הדתי לאומי הדומם בחיי יום יום. בצה"ל, במקומות עבודה, בבתי קפה, בקניונים ובטיולים. אך היא לא מנהלת אתו שיח ואינה מודעת היטב לקיומו משום שקולו כמעט ולא נשמע.
הרוב הדתי לאומי הדומם הם אלה שאורי אורבך הגדיר אותם "דתיים נורמליים". דתיים שלהיות יהודי עבורם זה לא מקצוע כי לכל אחד מקצוע משלו. זה אורח חיים. יהדות עבורם היא חמצן. אתה לא חי בלעדיו אבל אתה גם לא מסתובב יום יום מחובר לבלון.
הרוב הדתי לאומי הדומם הם בעלי בתים. עורכי דין, רופאים, מורות ומורים ומרצים באקדמיה, בעלי עסקים קטנים וגדולים יותר, אנשי היי טק ועוד ועוד. זוגות שהולכים להרצאות תורניות אך גם להצגות תיאטרון. שמטיילים בגליל ובגולן, בנגב ובאילת וגם יוצאים פעם בשנה לחופשה בחו"ל. גברים שלובשים סוודרים וחובשים כיפות צבעוניות, נשים מבוגרות יותר עם כובע ברט וחצאית וצעירות שלובשות שמלות אופנתיים עד הברך ולעתים משלבות מכנס עם טורבן או סרט אופנתי בשיער. גיבורי סדרת "סרוגים" וצופי הסדרה.
הם אנשי תורה עם דרך ארץ. אנשי שביל הזהב. ציבור שלא מחפש מהפכות ותפניות דרסטיות משום שהוא חושש לזרוק את התינוק עם המים אך מאידך חושש מהתחרדות. ציבור שלא מסמס בשבת אבל לא רוצה מחיצה באירועים המשפחתיים ובכנסים. המיינסטרים שאמור להיות הריבון אבל חש בשנים האחרונות איום על אורח חייו.
מפלגת הבית היהודי היא ביתו הטבעי. אך כאמור קולו לא נשמע מספיק. קבוצות חזקות ומאורגנות שמושכות לכיוון המכונה היום במגזר "אולטרה סגול" בדרך הטבע משפיעות יותר הן על השיח הציבורי והן על חברי הסיעה. מי שמשמיע את הקול ומבליט את המסרים של הרוב, של אנשי שביל הזהב, של הציונות הדתית הקלאסית הוא אורי אורבך. אבל לשר בממשלה עומס, מגבלות ומשימות משלו.
זהו הרוב השקט שאת קולו אני מבקשת לחזק ולהשמיע. לתת ביטוי ומענה לאבא שרוצה להגיע למסיבה בגן ולראות את בתו רוקדת. לאימא שאומרת- כמוני - "אני רוצה שבני שלומד בית ספר היסודי יגיד כשיגדל, הכרתי את אשתי בבני עקיבא".
לעתים הרוב מרגיש מיעוט.
חייבים לשמור על שביל הזהב.