הפרשה שלנו ממשיכה בתיאור מעללי יוסף בארץ מצריים. וכמיטב המסורת ההוליוודית מצליח הגיבור החתיך והשרמנטי "ו?י?ה?י יו?ס?ף, י?פ?ה-ת?א?ר ו?יפ?ה מ?ר?א?ה", להגיע מהתחתית ממש. יוסף כבר מושלך כעבד נרצע אל הבור. והוא מצליח בדרך ההפשטה והדמיון, ובפרשנות החלום, לפלס את דרכו מעלה מעלה עד שהוא הופך להיות למשנה למלך: א?ת??ה ת??ה?י?ה ע?ל-ב??ית?י, ו?ע?ל-פ??יך? י?ש???ק כ??ל-ע?מ??י; ר?ק ה?כ??ס??א, א?ג?ד??ל מ?מ??ך??. וכך יוסף מגיע אל פסגת ההצלחה, הוא נשא אישה, נולדים ילדים והכל דבש... כמעט...
אל מרכז הפרשה מגיעים שוב אחיו הסוררים. ממש כמו המושג הפרוידיאני המודרני "חזרת המודחק" כך מגיחים ועולים על הבמה האחים של יוסף. יש רעב בארץ כנען וישראל הזקן שולח את בניו לשבור שבר במצריים..רק את בנימין הקטן, בן רחל אחי יוסף, הוא משאיר עמו. יש לו כבר ניסיון. והוא לא ישלח שוב את בת האישה האהובה עם אחיו בני לאה...
רבות כבר דובר על הדרמה האדירה המתרחשת במפגש המורכב והטעון בין יוסף האח המוכשר והשנוא עם האחים בני לאה, שאך לפני כמה שנים זרקו את יוסף לבור בעמק דותן. והבור ריק אין בו מים. אפשר רק לדמיין איזה צונאמי של רגשות פוקדים את יוסף שהוא שואל את אחיו (שלא מזהים אותו כמובן) העוד אביכם חי?
כעת אני בוחר להתמקד בתפקידו של יהודה בסיפור הזה, ובתפקיד שלוקח האח על עצמו בניסיון לפתור את התסבוכת ההולכת ומתעצמת בפרשה שלנו. כמה גדול הניכור והפער בין יוסף העשיר האציל המלומד ובין אחיו הרעבים היחפים שבאים מלוכלכים עם החמורים שלהם אחרי שחצו ברגל את מדבר סיני. כמה קשה הפער וזיכרון השנאה והמעשה הנורא.
יוסף מחליט להתחכם ומבקש מהאחים לחזור ארצה כנען ולשוב מצריימה עם בנימין אחיו הקטן. כשהם מודיעים ליעקב אביהם את בקשת האיש המצרי הוא מסרב ומנסה לעקב את רוע הגזירה. אך שגובר הרעב לוקח יהודה מנהיגות י??אמ?ר י?הו?ד?ה א?ל-י?ש??ר?א?ל א?ב?יו, ש??ל?ח?ה ה?נ??ע?ר א?ת??י--ו?נ?קו?מ?ה ו?נ?ל?כ?ה; ו?נ?ח?י?ה ו?ל?א נ?מו?ת. הוא ניגש אל אביו ולוקח אחריות. והאחריות אנחנו לומדים כאן היא תמיד אישית! א?נ?כ?י, א?ע?ר?ב?נ?ו?--מ?י??ד?י, ת??ב?ק?ש??נ?ו?. כלומר אני אישית אדאג לשלומו של בנימין. אני לוקח אחריות.
יהודה לא רק מבטיח הבטחות. ראינו כבר בפרשות הקודמות שהוא איש אמת. יוסף עושה להם תרגיל. הוא שם גביע בתרמילו של בנימין וכשזה מתגלה, הוא דורש מהם להשאירו במצריים. הגרוע מכל קרה. החשש של יעקב/ישראל מתממש. האחים מבינים שאביהם הזקן לא יעמוד שוב באבל כזה. אחרי סיפור יוסף כיצד יתרצו את העלמות בנימין?
ושוב כאן בשיא המשבר יהודה מתערב ו?ע?ת??ה, י?ש??ב-נ?א ע?ב?ד??ך? ת??ח?ת ה?נ??ע?ר--ע?ב?ד, ל?אד?נ?י; ו?ה?נ??ע?ר, י?ע?ל ע?ם-א?ח?יו. יהודה מציע ליוסף את עצמו תמורת בנימין. ואז הוא מספר לו את סיפור יוסף (אני מזכיר לכם שהאחים עדיין לא יודעים מי הוא השר המצרי המכובד שעומד לפניהם) הוא מדבר על אביו הזקן ועל הצער שיגרם לו עם לא ישובו עם בנימין ארצה כנען. וכאן יוסף נשבר ואז: הו?צ?יאו? כ?ל-א?יש? מ?ע?ל?י; ו?ל?א-ע?מ?ד א?יש? א?ת?ו?, ב??ה?ת?ו?ד??ע יו?ס?ף א?ל-א?ח?יו. ו?י??ת??ן א?ת-ק?לו?, ב??ב?כ?י; הכנות של יהודה ולקיחת האחריות האישית שלו היא המהלך שמצליח ולהפוך את הניכור, רגשות הנקם והזעם של יוסף על אחיו, למהלך של הזדהות סליחה והתפייסות.
יהודה מלמד את כולנו שיעור. בשפה העברית המילה "אחריות" נושאת בחובה את המילים אח ואחים ובעת ובעונה אחת את המילה אחר ואחרות. לקיחת האחריות מצליחה לגשר על ניכור ואחרות ולייצר אחווה התחברות ורעות מחודשת בין אחים רחוקים. ואין כאן שום רמז אקטואלי לאחים הסוררים לפיד ובנט....
שבת שלום
ארגון בינה העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי