אם בעבר היינו רגילים לראות פוליטיקאים שמתקוטטים על גבולות, הסכמי שלום או רפורמות, הרי שהיום רוב מכחלון שמאלה הן "מפלגות שקל ושלושים". זה כל מה שהם מציעים לבוחר, וזה כל מה שהבוחר רוצה לשמוע. הנחה של שקל ושלושים במע"מ על המילקי או תחרות בסלולר. זה מה שהעם מבקש, כי העם פשוט לא גומר את החודש.
כל סקרי העומק מנבאים לכחלון למעלה ממניין חברי כנסת שאנחנו אפילו לא יודעים מי הם, אבל דבר אחד שכחו לשאול בסקרים: למה באמת אתה מצביע לכחלון. והתשובה, לא נעים לומר, היא "אני לא גומר את החודש. איתו יש סיכוי שזה יראה אחרת." ביבי כבר לא מציע שלום וביטחון, הוא מציע מע"מ על מוצרי יסוד. כי למי יש זמן לחלום על שלום כשבקושי אפשר לחלום על שום?
בשבועות שנותרו עד הבחירות אנחנו נראה (חוץ מהמון גועל נפש פוליטי) המון סיסמאות על יוקר המחיה ועל מעמד הביניים ועל השכבות החלשות ועל אלה שאין להם. ואלו המון אנשים שמה שהם עושים ביום יום זה פשוט לחלום על ימים יפים יותר, כמו פעם, שהיה כסף בארנק והם יכלו ללכת למכולת ולקנות קוטג' בלי משכנתא.
היחידים שלא שותפים לכל הדיון הציבורי הער הזה הם אנשי המצוקה עצמם. אלו שמביטים בחשבון הבנק שלהם דרך הדמעה בעין. אלו שבאמת סופרים את המטבעות לפני שיוצאים לחנות, ומתכננים טוב טוב מה בדיוק לקנות. אלו שלובשים את אותו הסוודר עוד מזמן שיצחק שמיר היה ראש ממשלה. למי יש זמן אליהם? הם הרי ממילא סתם אנשים אפורים. פעם בארבע שנים צריך אותם כדי שישלשלו את הפתק הנכון בקלפי (תעודת זהות כחולה בכל זאת יש להם עדיין) ואחר כך ימשיכו הפוליטיקאים בלהגיהם החלולים, הנבובים והרופסים.
ובאותו הזמן שהפוליטיקאים מפריחים חלומות נוצצים ומנפצים אותם בפרצוף כעבור שנתיים, יש אנשים שעושים. יש כאלו שלא מחכים לפוליטיקאים ופשוט הולכים בעצמם לעזור לשכבות החלשות, למסכנים, לאנשים שלא גומרים את החודש. ואני מתכוון לעמותות החסד החרדיות. אם ניקח לדוגמא את כמות הנתמכים על ידי אגודה כמו יד אליעזר עובר את ה130,000 איש ותקציבה עובר את תקציב משרד התקשורת ותקציב נשיא המדינה גם יחד.
ב"אופנולנסים" של איחוד הצלה נעזרו קרוב לרבע מיליון איש מידי שנה על ידי למעלה מ-2500 מתנדבים. המחזור הכספי של הארגון זהה לתקציבו של משרד האוצר. ואילו ב"יד שרה" נעזרים למעלה מ-500,000 איש. על הדרך היא חוסכת לקופת במדינה כ430 מליון ¤, מספיק כדי לממן על הדרך את משרד המשפטים והועדה לאנרגיה אטומית גם יחד, ועוד ישאר לנו עודף.
אם נחשב את מספר האנשים שנעזרו בשנה האחרונה בשלוש העמותות הללו לבדן, ובהנחה שחצי מהם בעלי זכות בחירה (ואני לא מכליל את החיילים בחזית ב"צוק איתן" שקיבלו מן העמותות הללו תמיכות שונות) נגיע ל-19 מנדטים. כעת תוסיפו לזה את חסדי נעמי, התמר, יד עזרה ושולמית ועוד. עכשיו תכפילו את זה בארבע שנים, גם בלי איחוד של כוחות האגו יש להם סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה.
אבל העמותות הללו הם לא פוליטיקאים. הם לא חושבים על היוקרה והכורסה. אלו אנשים שבאמת אכפת להם מהרווחה הכלכלית של אנשים אחרים. זו בדיוק הסיבה שהם עושים את מה שהם עושים. אלו הן "מפלגת השקל ושלושים" האמיתית.
במחשבה שניה, אולי עדיף לתת לעמותות להמשיך ולעזור לעם, ולתת לפוליטיקאים להמשיך להתקוטט שם למעלה. הם הרי ממילא הם לא מעניינים אף אחד.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.