המנהיגים של אז לעומת המנהיגים של היום

באחד מזכרונות הילדות שלי מחנוכה אני רואה את אלי, חברי הטוב ביותר בכיתה א', עומד במסיבת חנוכה בתפקיד השמש. אלי (השם לא בדוי) נבחר לתפקיד הרם בשל סיבה פשוטה: הוא היה הילד הכי גבוה בכיתה. בהיותי חברו הטוב, המורה העמידה אותי לצדו, וכך העלבון והקנאה רק הוחרפו. נוסף לכך שאלי זכה לעמוד בגאון כשמש אל מול כל ההורים, גם הודגשה העובדה שאני סתם נר, ניצב נמוך בראש ליד הילד הגבוה כברוש.

התמונה מאותה מסיבה גנוזה לנצח באלבום ילדותי הבלה, אבל תחושת ההשפלה זה לא מכבר התפוגגה. לא, לא בגלל שהיום אני גבוה ממנו, אדרבה הוא לא הפסיק לגבוה ולהגדיל את הפער ביננו. העלבון נעלם משום שכיום אני מבין שהשמש איננו הנר החשוב ביותר, אלא דווקא הנר שאין בו קדושה, וכל מעלתו היא בכך שהוא משמש את הנרות האחרים הקדושים באמת, וכי תפקידו אינו אלא לשרת את האנשים שעשויים לעשות מלאכה לאורו.

תהליך דומה עבר יוסף בעת ששהה בבור בית הסוהר במצרים. בהיותו נער בן 17, התהלך יוסף בתחושה שהוא מעל כולם. כאשר ראה בחלומותיו את כל בני משפחתו באים אליו, הוא חזה את עצמו עומד במרכז וכולם משתחווים לו. מבחינה עובדתית אנו עתידים לגלות שחלומות יוסף היו נכונים, אולם בפרשנות שלו היתה טעות משמעותית מאוד. יוסף של אותם ימים סבר שהוא מרכז העולם והשמש, הירח והכוכבים נעים מסביבו. כשהוא מסתכל על אחיו הוא רואה בהם בעיקר פגמים, ועל פגמים אלה הוא רץ לספר לאביו. לא היה לו סיכוי להצליח במשימה שהטיל עליו יעקב: "ראה את שלום אחיך". הדבר האחרון שהוא התעניין בו היה שלום אחיו.

כשקוראים על הליכת יוסף לחפש את אחיו עולה התהיה: מדוע הוא לא חושש שאחיו יתנכלו לו, הרי הוא אמור לדעת שהם שונאים אותו ומקנאים בו? שתי תשובות עולות בדעתי לשאלה זו. האחת קשורה בתחושת ההתנשאות שאפיינה אותו אז, הגאווה והגדולה העניקו לו ביטחון עצמי בלתי הגיוני. האחרת היא שמרוב שהיה יוסף מלא מעצמו, הוא לא שם לב כלל לתחושותיהם של אחרים, ולא היה מודע כלל לעוצמות הקנאה והשנאה שפעפעו בלב אחיו. האטימות לאחר וההתנשאות העצמית הם שהובילו את יוסף מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

אולם, במהלך שהייתו בבית האסורים עבר על יוסף תהליך של שינוי. תהליך זה הגיע למיצויו כאשר החל יוסף להתעניין בשלומם של האסירים אותם שירת. פתאום קם יוסף בבוקר והרגיש שפני שר הטבחים ושר האופים אינם כתמול שלשום. הוא החל לראות את הפנים של האחר, כביטויו של לוינס. "מדוע פניכם רעים היום?" שואל יוסף את שני השרים האסורים. באותו רגע מתהפך מזלו של יוסף, ומתחיל התהליך שמוביל אותו מבית הכלא אל בית המלוכה.

יוסף של פרשת 'מקץ' הוא כבר יוסף חדש, שמכריז בצניעות ובענווה: "בלעדיי, אלוהים יענה את שלום פרעה". החכמה איננה שלי, אומר יוסף, אני רק בורג קטן, רק כלי. יוסף המתמנה כמשנה למלך הוא אדם שלא בא לתפקיד כדי להשתרר על תושבי מצרים ולגרוף כבוד, אלא רואה עצמו כמשרת הציבור. הוא רותם את עצמו למען העם, כדי לדאוג שיהיה לאחרים מה לאכול בשנות הרעב. כאשר יתוודע יוסף אל אחיו הוא יאמר להם: "למחיה שלחני אלוהים לפניכם". לא התגלגלתי למעמד בו אני נמצא, כדי להגשים את חלומות הילדות שלי, שאני מעל כולם, והכול משתחווים לי. הגעתי לכאן כדי לעבוד, ועל מנת לשרת אתכם.

מנהיגי אמת בישראל ראו עצמם מאז ומעולם כמשרתי ציבור. כך אמר רבן גמליאל לאותם שני תלמידי חכמים שהתחמקו מלקבל מינוי: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (הוריות י, א). הרב קוק, שאימץ תפיסה זו, היה חותם את אגרותיו במילים: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". מרבן גמליאל ועד כנסת ישראל היו עוד מנהיגים רבים שראו עצמם כמי שבאו להיות שמשים המשרתים בנאמנות את הציבור. מנהיגים אלה ראו בתפקידם שליחות ולא שררה, ולעיתים היה צורך להתאמץ על מנת לשכנעם שהם ראויים לתפקיד. הדוגמה שהציב משה רבנו היתה צרובה עמוק בתודעתם של אישים אלה.

אולם כשאנו עוקבים כיום אחרי המירוץ להנהגה של נבחרי הציבור יש משום מה תחושה שהם חוזרים אל תפיסת יוסף הצעיר, ומבינים באופן שגוי את תפקיד השמש. קשה משום מה להאמין שהם נלחמים ורצים, מתפלגים ומתאחדים רק כדי לשרת אותנו. קשה משום מה להפנים שכל מה שהם רוצים הוא לעזור לעניים, לפתור את בעיות החברה והכלכלה ולהביא שלום וביטחון לארץ. ברור, אמנם, שהם רוצים גם את כל הטוב בשביל אזרחי המדינה, רק שהאזרחים כמו הנרות בחנוכיה חשים משום מה גם קצת תחושת השפלה.