השימוש בכבוד הוא כמעט בלתי נמנע, במיוחד כשמדובר בבעלי סמכות ושלטון. אך מה קורה כשרבנים דורשים את הכבוד הזה ופועלים בכוחנות ובגאווה גלויה בכדי להשיגו? חכמי המשנה והתלמוד התמודדו עם המתח הזה שבין סמכות לענווה בסדרה של מדרשים ואמרות שנחקרו עתה בספר, עם השם הקולע, "ולפני כבוד, ענווה" מאת שמואל לואיס, ד"ר למחשבת ישראל ורב עם עבר חרדי וקונסרבטיבי. לאחרונה אף זכה הספר בפרס מתנאל היוקרתי כספר הטוב ביותר בתחום מחשבת ישראל לשנים 2014-2013.
בין הדמויות היהודיות ההיסטוריות שתרבות הענווה שלהן נבחנה במחקר החדש מופיע משה רבנו, שהיה גם מנהיג רוחני וגם מנהיג פוליטי, ומתואר במקורות כ"עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה" בעת שהטיחו בו דיבה מרים ואהרון, ולצידו הלל הזקן שהיה מהנעלבים ואינם עולבים. דמויות נוספות שדבריהם והדברים אודותיהם נכללו במסגרת המחקר החדש הן: שאול המלך, חזקיהו המלך, רבן שמעון בן גמליאל, שמעון בן שטח, רבי יהודה הנשיא, רבי יהושע בן לוי ורבי אבהו - כולם גדולי העם, מנהיגיו וחכמיו.
מהמחקר עולה כי בעיני חז"ל בלעדי ענווה אין מנהיגות ראויה. אולם אין זה אומר שעל המנהיג העניו לוותר על כבודו מכל וכל. חז"ל הכירו בקונפליקט המובנה בין כבוד התורה (הנורמות של הכבוד בהם יש לנהוג בחכמים) לבין כבוד הבריות (דרישות לענווה). הם קבעו כי שניהם ערכים אמיתיים וכי תפקיד החכם לאזן בין שניהם.
בהקשר זה מספר מחבר הספר על הרב אליעזר מנחם מן שך ז"ל שנמנע לוותר על כבודו כשזה הגיע לבמה הציבורית. אבל בבמה הקהילתית בישיבת פוניביז', היה משכים ב-4-5 לפנות בוקר בכדי להחזיר את הספרים למדפים עבור התלמידים כדי שלא יצטרכו לבזבז זמן בחיפוש הספרים כשיקומו למחרת. זאת כיוון שהבין שברמה הציבורית ללא ההפגנה של הכבוד מנהיגותו לא תצלח והוא יאבד את ההשפעה והסמכות שיש לו.
הספר, מציג את ההבנה העמוקה של חז"ל כי חברה הרוצה להתקיים חייבת ליצור מבני היררכיה ושלטון כדי להשיג תיאום וליצור דברים במשותף. מנגד, מהספר עולה כי חז"ל סימנו את אידיאל הענווה, כדבר אליו כולנו צריכים לשאוף, מעין סמן בקרה להתנהגות היומיומית שלנו ביחס לכבוד המגיע לנו. במילים אחרות: אי אפשר לבטל את ההיררכיה והסדר בחברה, אך צריך לשאוף לצמצם את הכבוד והמעמד שהיא מעניקה למינימום הראוי שדורשת הענווה.
לפי המחקר, העניו המוחלט הוא זה שמצליח לחמוק מכבוד מעמדי והיררכי, כיוון שמנקודת מבטו כולם שווים ואף אחד לא זכאי ליותר כבוד מהאחר. אך עם זאת חז"ל הכירו בכך שאין אדם שהוא עניו לגמרי במציאות. על פי משנת חכמים, העניו האמיתי האולטימטיבי שצריך להיות אידיאל אליו יש לשאוף הוא האל עצמו. האל בעצמו מוותר על מעמדו וכבודו, ולמעשה אין לו צורך בכך, ולכן עליו נאמר: "כל מקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענוותנותו".
לואיס עצמו נולד בארה"ב למשפחה יהודית מסורתית. הוא מתאר תחנות שונות בחייו בהן הוצעו לו תפקידים בעלי סמכות, אך הוא ברח מהם. באמצע דוקטורט בגיל 26 הגיע לארץ לקיץ אחד, והתאהב בישיבה חרדית בגבעת המבתר. הוא נטש את האוניברסיטה, חזר בתשובה ובילה 13 שנים בעולם החרדי. בגיל 41 חזר לעולם האקדמיה והשלים את מחקרו. במשך עשר שנים שימש כראש הישיבה הקונסרבטיבית, אך עזב לפני כשנתיים כמרצה לספרות חז"ל במכון שלם. גם השיחה עמו חפה מגינוני כבוד.
לסיום הוא מעיר בחיוך שגם העולם האקדמי שהוא חלק ממנו מאופיין בהיררכיות ותחרותיות רבה: "כאשר התבשרתי כי זכיתי בפרס מתנאל, אמרתי לאשתי שעכשיו זמני להתמודד עם קבלת הכבוד הזאת ולשאול כיצד עליי לגייס את הענווה המתאימה לזכייה בפרס הזה. מקווה שאצליח".
פרס מתנאל לספר העברי הטוב ביותר במחשבת ישראל הוא פרס דו-שנתי המוענק לחוקרים מקוריים במחשבת ישראל הפונים גם לקהל הרחב. לואיס הוא אחד משני זוכים בפרס השנה.