הם הסתובב שם מחויכים, מאושרים, כאילו כל העולם פרוש לפניהם. לא יכולתי שלא לתהות לעצמי - מה הם חושבים לעצמם? רוב הפרצופים שזיהיתי, היו בעלי תסמונת דאון ברמה כזו או אחרת. חלקם נראו חיצונית רגילים לכל דבר, רק ההתנהגות הסגירה אותם מהר מאוד.
נר שישי של חנוכה. כיכר ספרא, בניין 1 קומה שישית סמוך ללשכתו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. המטרה? בניית חנוכייה מלגו אותה ידליק ראש העיר בלשכתו, בליווי הילדים המיוחדים ילדי "עלי שיח". וכשאני אומרת ילדים, אני מתכוונת לגילאי 4 ועד... חלקם אפילו נשואים. עד שברקת ייכנס כדי לבנות איתם את החנוכייה, הם עובדים עם חמדי, חב"דניק נמרץ שלא יוותר על חנוכיית לגו בגובה שני מטרים לפחות. הם מפוזרים בקבוצות או בודדים, לבד או עם מדריכים, כל אחד בונה חלק קטן ואז מחברים את הכל לחנוכייה הגדולה.
בינתיים יש לי זמן להביט בהם, לשמוע עליהם, לשוחח עם חלקם. איתמר תופס את תשומת לבי. יושב על הרצפה, הוא נראה בשנות העשרים לחייו, פניו כמעט אינן מעידות על התסמונת ממנה הוא סובל. "איתו ההורים אפילו לא ניסו להתמודד", מספרת לי יהודית לוברבום, מנהלת פרויקטים מיוחדים בארגון, כשהיא רואה שאני בוחנת אותו. "הם מיד השאירו אותו בבית החולים. הוא מקסים ואינטליגנט, ואפילו כמעט לא רואים עליו את התסמונת דאון. אבל הוא מודע היטב למצבו, ומשמיים נפל על משפחת אומנה מדהימה, שגידלה אותו לתפארת".
הקטנים של "עלי שיח", משולבים בגנים, או לומדים במועדוניות מיוחדות, ויש את החבר'ה הבוגרים, שמסיימים את שנות הלימודים, ומשם פונים אל 47 דירות יוקרה ברחבי ירושלים שנפתחו בזו אחר זו, בהן הם גרים בשותפות, כל אחד לפי רמת היכולת התפקודית שלו, וכמובן בליווי מלא של צוות מדריכים. "הם לומדים דרמה, ואפילו מעלים מופעי סטנדאפ", היא מספרת לי. "יורדים זה על זה בגלל הבעיה שלהם, ואיתמר חושף את כאב הנטישה, על ידי צחוק והומור. חלקם מבינים שהם שונים, אבל יש שאינם מוותרים. "רואה אותו"? היא מצביעה לעבר בחור חייכן. "איפה שרתת?" היא שואלת אותו, ואני צוחקת. היא דווקא רצינית: הוא לא ויתר להם, פשוט הכריח אותם לגייס אותו.
"ויש כאלה שנישאים לבחירות לבם", היא משתפת אותי. כמובן שכל התהליך מלווה בצוות הדרכה, ורק מי שבנוי ויכול זוכה לפריבילגיה הזו, כמובן שילדים אין להם.
"עלי שיח" מסייעת לאלפי משפחות לילדים מוגבלים שסובלים מאוטיזם, פיגור, תסמונת דאון. הם מהווים נקודת אור עבור אלו שלא רצו להשאיר את הילד במוסד, אך הנטל של גידולו פשוט גדול עליהם. את המפעל הזה הקים הרב חיים פרקל, לאחר שנחשף לעולם "המיוחדים" בעקבות לידתה של בתו האוטיסטית. מתוך המקום הזה צמח ופרח מרכז מפואר שכל כולו מוקדש לילדים שהצרכים שלהם כל כך מיוחדים.
"מעניין כמה הם מבינים", אני עוד תוהה לעצמי. "הושיבו אותם כאן על הרצפה, מלא צלמים סביבם, מה הם חושבים, שוב אני חוזרת לנקודת ההתחלה שלי"? ילדונת קטנה, אולי כבת שנה, מגיעה לאזור בו איתמר יושב ובונה חומת לגו מרובעת. היא מזיזה אותה ברגלה הקטנה. "לא..." הוא שולח יד להדוף אותה, אבל לא נוגע. היא ממשיכה, כי היא תינוקת. הוא מביט סביבו, אין מי שיעזור לו. הוא מביט עליה, היא הולכת. הוא תופס את מה שבנה וזורק חתיכה אחר חתיכה למרכז החדר. הלב שלי נצבט, מתחשק לי לחבק אותו.
ובדיוק כמו בשביל לענות לי על השאלה, נכנס באותו הרגע לחדר, ניר ברקת, והנערים המיוחדים האלו נעמדו בכזאת התרגשות והתחילו לצעוק ולנופף בידיים, אף אחד לא ויתר על תמונה איתו. איזה אושר, את מי הם ראו. טוב, אני חושבת לעצמי, דבר או שניים הם בטוח מבינים.
את טקס ההדלקה עצמו, ערכו בתוך לשכתו של ברקת, שנשא דברים ובירך את הילדים המיוחדים, שענו אמן על ברכת הנרות. מיד לאחר מכן פצחה גם המקהלה בשירי חנוכה. כן, הם המקהלה "המיוחדת" שבחסות הארגון, ויש שם אפילו את יוסף, בן ה-17, שמתופף באיזה קצב שתרצו, ואם רק תחמיאו לו על הנגינה שלו, הוא לא יפסיק להגיד תודה ולחייך.
"יש לנו נוהג חדש", אומר לי ניר ברקת לאחר שהטקס מסתיים. "בהדלקת נרות כל פעם אנחנו בוחרים סגמנט של האוכלוסייה ומביאים אותו לכאן. אנחנו מחבקים היום את ילדי 'עלי שיח', שהם לצורך העניין הנציגים של הילדים בעלי הצרכים מיוחדים. זו אמירה ערכית, עתידית, והיופי של השותפות והביחד הזה, אולי אחת העוצמות של העיר ירושלים שכולנו מאוד גאים בה".
לולא הייתי שם, הייתי אולי חושבת שמדובר בעוד ראיון מהסוג שצריכים לעבור כחלק מהעבודה. אך לראות במו עיניי את החום והאהבה שהרעיף עליהם, את הטבעיות שבה לקח ילד על הידיים ובנה איתו את הלגו, חיממה לי את הלב כמה סימבולי, כמה מרגש.