אצל חיים הכט, יוסף הצדיק היה יוצא - צדיק

היהודי הראשון שהגיע לעמדה של הנהגה מדינית-כלכלית הצטיין ככל הנראה בהבנה כיצד יש לנהל משברים ואיך אפשר לחלץ מדינה ממצוקה כלכלית. אולם לא רק בכך יוסף בלט אלא גם בדרך הערכית-מוסרית שבה ניהל את ענייני מצרים. יוסף מלמד בפעולותיו שיעור חשוב בדבר הקודים המוסריים שצריכים לאפיין מנהיג יהודי ראוי.

דרכו המוסרית של יוסף מתבטאת קודם כל ביושרה שלו. התורה מספרת שהוא ליקט "א?ת כ??ל ה?כ??ס?ף ה?נ??מ?צ?א ב?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם ו?ב?א?ר?ץ כ??נ?ע?ן... ו?י??ב?א יו?ס?ף א?ת ה?כ??ס?ף ב??ית?ה פ?ר?ע?ה", (בראשית מז, יד). המילים האחרונות מלמדות שיוסף לא ניצל את שליטתו בכסף, ולא לקח דבר לעצמו, שכן הוא היה, כפי שמעיר הרמב"ן "איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים...".

יתר על כן, יוסף היה שותף לצרת הציבור. התורה מספרת: "ו?ל?יו?ס?ף י?ל??ד ש??נ?י ב?נ?ים ב??ט?ר?ם ת??בו?א ש??נ?ת ה?ר?ע?ב" (מא, נ), שכן בשנות הרעב הוא נמנע מקיום יחסים, בשל צער הציבור (תענית יא, א). יוסף חי בצניעות ולא ניצל את קופת המדינה בשביל לחיות חיים טובים, כפי שמנסים לעשות כמה מנהיגים בזמננו.

היושרה וההתנהגות המוסרית של יוסף משתקפות גם בדרך בה הוא נהג בבני משפחתו שהגיעו אליו מארץ כנען. הפסוק מעיד שהוא נתן להם "ל?ח?ם ל?פ?י ה?ט??ף" (מז, יב), כלומר קבע לכל השבט תקציב דיפרנציאלי בהתאם לגודל המשפחה, ונותן לכל בית אב רק את הדרוש, אף לא מעט יותר. יוסף נמנע מלחלק טובות הנאה לקרוביו, למרות שהם התישבו באזור נידח, בפריפריה בארץ גושן, ואם היה מפלה אותם לטובה, אף העיתונאים המתוחכמים ביותר לא היו חושפים זאת.

הקוד המוסרי ועקרונות הצדק החברתי הנחו את יוסף גם במדיניותו הכלכלית, ומסתבר שזו הסיבה לכך שפעולותיו כשר אוצר פורטו בתורה למרות שמקומן צריך לכאורה להיות בספרי ההיסטוריה של מצרים.

כאשר הרעב הכביד וכלו כל הקיצין, הציעו אזרחי מצרים ליוסף לשעבד ולמכור לו את גופם: "ק?נ?ה אות?נו? ו?א?ת א?ד?מ?ת?נו? ב??ל??ח?ם", הם הציעו (מז, יט). עבור המשנה למלך מדובר בהצעה מפתה ביותר שתקנה לו שליטה בלי מצרים בכל האוכלוסייה המצרית. ברם, יוסף מבין שהצעתם באה ממקום של מצוקה נוראה, והוא נמנע מליישם אותה. בתורה מסופר: "ו?י??ק?ן יו?ס?ף א?ת כ??ל א?ד?מ?ת מ?צ?ר?י?ם ל?פ?ר?ע?ה" (מז, כ). יוסף קונה רק את האדמה, אך לא את האזרחים עצמם, כדי שלא לפגוע בחירותם ובעצמאותם. במקום להפוך אותם לעבדים, הוא מעניק להם מעמד של אריסים באדמתם.

בהמשך לדרכו זו, הרואה את טובת האזרחים לנגד עיניה, קובע יוסף מסגרת ריאלית ומתונה ביותר של מיסים, וגובה מהתבואה רק 20% מס: "ו?ה?י?ה ב??ת??בו?א?ת ו?נ?ת?ת??ם ח?מ?יש??ית ל?פ?ר?ע?ה ו?א?ר?ב??ע ה?י??דות י?ה?י?ה ל?כ?ם ל?ז?ר?ע ה?ש???ד?ה ו?ל?א?כ?ל?כ?ם..." (שם, כד). שיעור המס המקובל במדינות מתקדמות כיום נע בין 30% ל-50%, ובימי קדם יכול היה השלטון המלוכני לגבות אף אחוזים גבוהים בהרבה. לדברי הרמב"ן, יוסף עשה מהפכת מיסים של ממש, שכן בדרך כלל המלך, שנחשב לאדון הקרקע, לוקח 80% לעצמו, ומותיר רק חמישית בידי נתיניו, אולם יוסף עשה עימם חסד.

מעבר להתחשבות הכלכלית שמגלה יוסף כלפי אזרחיו, הוא הנהיג מדיניות שדואגת לא רק לאינטרסים חומריים, אלא גם תומכת בעולם הדת והרוח. גישה זו באה לידי ביטוי בפטור ממכירת האדמה שהעניק יוסף לכוהני הדת של מצרים: "ר?ק א?ד?מ?ת ה?כ?וה?נ?ים ל?ב?ד??ם ל?א ה?י?ת?ה ל?פ?ר?ע?ה" (שם, מז, כו). שלטון בעל ערכים יודע שלא הכל נמדד בשיקולים כלכליים, וכי יש לתמוך בחיי הרוח גם בזמנים קשים.

יוסף מציב בפנינו דגם שיטתי של שר אוצר רב-סמכויות, שאצלו פוליטיקה ומוסר הולכים ביחד. והוא משלב בפעולותיו ערכים ואידיאולוגיה של צדק חברתי. אפשר שגם זו סיבה ראויה לכך שיוסף נקרא 'צדיק'.

כשאנו שומעים את החדשות המגיעות חדשות לבקרים בדבר שחיתות כספית של נבחרי ציבור נדמה שאם היתה תכנית הטלוויזיה 'יצאת צדיק' מנסה לבחון את נקיון כפיהם של אישים פוליטיים, לא כולם היו יוצאים צדיקים. דרכו של יוסף שיצא צדיק מתחת ידיה של אשת פוטיפר, ויצא צדיק במדיניות הכלכלית ובהתנהלות האישית כשכל מצרים תחת ידיו, צריכה להוות דגם לחיקוי, המציב רף גבוה בפני מנהיגים ואנשי ציבור.

נראה שכל אדם צריך ללמוד מיוסף כיצד ערכים ועקרונות מוסר צריכים להשתלב בתוך העשייה היום-יומית. חסד וערכי מוסר לא אמורים להימצא בצד חיי השגרה, אלא עליהם להיות חלק מהפעילות השוטפת היום-יומית.