אין אונס מוצדק, יש רצח מוצדק

הרשעתו של יונתן היילו המסעירה את המערכת הציבורית והמשפטית במדינה איננה נופלת בחלל ריק. בקצרה – יונתן היילו חנק למוות את ירון איילין כאשר לטענתו איילין אנס אותו מספר פעמים וכעת ביקש לבצע את זממו שוב. להיילו לא הייתה כל ברירה והוא ניצל רגע של חולשה כדי לרצוח את האנס.

בית המשפט אמנם לא גזר עליו מאסר עולם אך האשים אותו ברצח וגזר עליו 20 שנה בכלא. יונתן ערער ובחודשים הקרובים בית המשפט יצטרך לתת את הדעת האם יש מקום להפחית את הענישה, או אפילו להפחית את האישום ברצח. נדמה שבחוק הישראלי קיים וואקום לגבי אירוע מסוג זה. ולמעט תיקון לחוק מלפני כשני עשורים, בית המשפט היה חייב להטיל עליו גם מאסר עולם.

על פי פרסום בערוץ 10 משפטנים עמלים כעת לנסח הגדרה מיוחדת עבור מצב כזה שלא יוגדר עוד בחוק כרצח, אלא כ"המתה באחריות מופחתת" ועונשה יהיה מופחת בהתאם. אולם האמת שנעלמה מעיני אותם משפטנים היא שכלל לא צריך להוביל רוצח כזה אל דוכן הנאשמים.

שימו לב איזו ברירה אכזרית מותיר היום החוק הישראלי בפני קרבן אונס: תיאנס או שתיכלא ל-20 שנה. אולם המשפט העברי מכיר בזכותו של הקרבן על גופו לא פחות מזכות האנס על גופו. וכאשר האנס מעמיד בפני הקרבן את הברירות הללו, הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

שיהיה ברור. רצח הוא רצח הוא רצח. אבל יונתן (בהנחה שנקבל את הגרסה שלו) מעולם לא רצח. יונתן הציל קרבן מאונס, ועל כך מגיע לו עיטור העוז האזרחי. במקרה זה הוא גם היה הקרבן שניצול, אבל כל אחד מאתנו היה חייב להציל אותו לו היה נקלע לזירה הנוראה הזאת. גם במחיר של נטילת חיי אדם, באין ברירה אחרת.

כאשר מחבל רוצה לרצוח אזרחים ברור שכל מי שמסוגל ינטרל אותו גם על ידי הריגת המחבל. ולהציל חיי אדם זה לא רק מפני מחבל, זה גם מפני אלימות בתוך המשפחה או תגרה בין עבריינים. ויש עוד מקרה אחד שבו מותר להציל קרבן על ידי המתה של הרודף, ואני מצטט את אחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות, הרמב"ם: "אחד הרודף אחר חברו להורגו או רודף אחר נערה המאורסה לאונסה... מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה אפילו בהריגת הרודף. והוא הדין לכל שאר עריות."

מעשה כזה הוא לא רצח. וההתייחסות הזו אינה זילות של הרצח. להפך, עצם השוואת המקרה הזה לרצח היא היא זילות של הרצח. הגיע הזמן שנבין, רצח אינו נטילת חיים, אלא נטילה אסורה של חיים. מי שאסר על נטילת חיים, חייב לבצע אותה כשהיא מהווה אקט של הצלה. ואני מדגיש, הצלה. לא נקמה לאחר מעשה. לא פורקן של כעס מצטבר או מצב נפשי בלתי מאוזן. זהו אקט שצריך להתבצע מתוך שיקול דעת והוא מותר אך ורק כאשר הוא מונע את הרצח או האונס. זו הפעם היחידה שבה החוק עובר לידיים של האזרחים שנקלעים לזירה, מתוך חוסר ברירה ומתוך הבנה שרק הם מסוגלים למנוע את המעשה.

נכון, בגלל המדרון החלקלק יצטרכו השופטים לוודא שוב ושוב שאכן היה איום ממשי. שהרצח בוצע כהגנה עצמית או להצלת קרבן אחר. אסור שההיתר הזה ינוצל לפרצה שתפגע בחיי אדם. ומצד שני, אסור ליטול את הנשק האחרון מידי הקרבנות. גברים כנשים.

הוואקום המשפטי השורר סביב המקרה תובע מאיתנו לשוב למשפט העברי אשר שופטים רבים רואים בו כברירת מחדל עדיפה במקרה של היעדר חקיקה. ודרך אגב, אחת הדוגמאות המובהקות להטמעת המשפט העברי בחוק הישראלי הוא חוק "לא תעמוד על דם רעך".

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.