מיד כשראיתי במדריך התוכניות "דיון ושיח על שמירת נגיעה אצל הציבור הדתי" בערוץ הראשון הבנתי שהם לא ממש מעודכנים. כי צעירים דתיים שלא מעידים על עצמם כ"שומרי נגיעה" זה ממש לא דבר חדש. למעשה הדבר היחיד שנחשב לחדש זה המושג עצמו. זאת אומרת, גם בתקופה של הוריי תמיד ידעו לכבד ולשמור מרחק מבני המין השני אבל מעולם לא קראו לזה "שמירת נגיעה". המושג הזה שנקרא "שמירת נגיעה" צץ רק בעשורים האחרונים.
הספר "ההפך" הוא ספר מאת יהושע גרינברג שיצא לאור בשנת 1999 ועליו מבוסס הסרט. אולי אז יחסי מין לפני חתונה במגזר הדתי היו נחשבים כטאבו. יכול להיות, אבל היום זה לא נחשב כפריצת גדר. בטח לא אחרי הכתבה הגדולה שהתפרסמה במגזין "מוצש" מבית מקור ראשון ובו דיברו על כך ש44% מרווקי המגזר אינם שומרים נגיעה.
אם נהיה קצת יותר אמיתיים בנתון הזה, אני מאמינה שהוא גדול בהרבה יותר. כלומר, התמימות והנאיביות הזאת היא אפילו קצת מעצבנת. זה נראה לי לא הגיוני לחיות בתוך סרט של דיסני, בטח לא כשמהמגזר הדתי לאומי מעורב כל כך בתוך הליבה של העולם החילוני בישראל. לכן כשבאתי לצפות בסרט הייתי די צינית.
העלילה עוקבת אחר איילת, נערה דתייה בת 17 ויוחאי, בחור ישיבה כ-בן 20 ואחר סיפור האהבה המתפתח בין שניהם שכולל מגע וקיום יחסי מין לפני החתונה, מה שנחשב לאסור כמובן. איילת היא חולת סרטן, מבקשת מיוחאי שיארח לה לחברה מדי פעם כשהיא מגיעה לטיפולים כימותרפיים, הוא מצידו מלמד אותה סוגיות מעולם התורה והגמרא. לאט לאט השיח משתנה והופך לאינטימי, ממש רומנטי.
התסריט היה צפוי וקיטשי. איילת ידעה שהיא הולכת למות, היא רצתה למות נאהבת אז היא חיפשה גבר שיתן לה את זה. יוחאי היה קצת תמים והלך אחריה. אחרי ההתאהבות, ההורים של איילת התעצבנו ולא ממש קיבלו את הקשר האינטימי שנרקם בין השניים. גם בישיבה של יוחאי לא היו מרוצים מהקשר החדש שלו, לבסוף הוא נזרק ממנה והשניים עוברים לגור ביחד. זמן קצר לאחר מכן, מגיע הסיום הטרגי - איילת מגלה ליוחאי שאין תרופה למחלה, היא לא תלך לטיפולים כימותרפיים ותמות.
אבל, וזה "אבל" די גדול, אם אשים את כל הדברים הצפויים האלה בצד, היו כמה נקודות מאוד מעניינות וייחודיות. באחת מהסצנות איילת שואלת את יוחאי האם הייתה לו פעם אינטימיות, כאשר הכוונה היא כמובן לאינטימיות עם אישה. יוחאי עונה לה "כן". זה היה מפתיע, איך זה יכול להיות שלבן תורה הייתה פעם מערכת יחסים? ואז הוא עונה לה "אינטימיות עם ה' כמובן". זה היה מצחיק ואפילו משעשע, קצת ריחמתי עליו באותה העת.
בשלב מסויים, יוחאי רוצה להפסיק את הקשר ואז איילת שואלת אותו, "כשאתה מסתכל עליי, מה אתה רואה?" והוא משיב לה: "בחורה יפה, בריאה שצריכה לחזור לחיים שלה". תוך כדי שהוא מדבר, הוא אפילו לא מסתכל עליה. מרגיז! אבל ידעתי שזה בגלל שהוא מתבייש, שהוא לא יכול ללכת אחרי משהו שנוגד את עולם הערכים שלו.
השפה שמלווה כמעט את כל הסרט היא שפה שמדברת על "חטא", "קדושה" ו"כפרה". כך באחת הסצנות לאחר שהשניים מקיימים יחסי מין שואל יוחאי את איילת "את מרגישה שעשינו משהו אסור?". כלומר, אי אפשר לחיות באמת מבלי להרגיש לא בסדר. המצפון עובד 24 שעות ביממה ולא מרפה. מי שעובר על איסורים הלכתיים תמיד ירגיש שהוא חוטא, באופן טבעי. כי ככה חינכו מגזר שלם, לחשוב רק על האיסורים ולא על החוויה הרגשית והאנושית.
המניע של שמירת הנגיעה, מגיע מכוונה טובה. בעיקר עבור בחורות דתיות - שלא תרגישי זולה מדי ושלא תחווי כאב ואני יכולה מאוד להזדהות עם זה ולהבין את זה. אני משוכנעת שזה לא כיף גם לבחורות חילוניות להיות במערכת יחסים אינטימית עם גבר ואז לסיים אותה פגועות. מצד שני אני חייבת להודות שכשמראש מחנכים אותך לחשוב שתחווי קשר אמיתי עם גבר רק אחרי שתתחתני, איך בעצם תוכלי לעשות זאת אם מעולם לא באמת הכרת אותו בצורה אינטימית לפני כן? איך את יכולה להיות בטוחה?
הסרט לא באמת חידש לי משהו, אבל הוא חידד כמה זוויות מעניינות על יחסים בינו לבינה לפני חתונה. אסכם ואומר זאת כך:אם יש דבר שיותר כואב מלמות, זה למות רובוט ללא רגשות. אני שמחה שאיילת בחרה לחיות "בחטא", כי היא העדיפה את האנושיות על פני הרובוטיות. אם יש משהו שהוא יותר כואב מלהרגיש פגועה, זה לא להרגיש כלום, אף פעם.
יש לי כל כך הרבה חברים רווקים בגיל 20+ שמקפידים לשמור נגיעה, כמה כבר אפשר? האם לא תרמנו מספיק למען ההלכה? האם אסור לנו להיות אנושיים? ובשנת 2015 הצעירים הדתיים לא שואלים שאלות, אולי בסרט יוחאי הלך להתייעץ עם הרב של הישיבה. אבל היום המחשבה והרצון להיות אנושיים, ואולי גם להנות קצת כבר לא נמצאת בשוליים של המגזר הדתי. היא הקו המנחה שלו, וטוב שכך. לא הייתי רוצה לחיות עם רובוט.