המשל מהכדורסלן: לפעמים חלומות לא מתגשמים

אחד הדברים המאפיינים משא ומתן הוא שבמהלכו בני אדם נוטים להגמיש את תנאיהם, לשנות את דרישותיהם, ולהציע פתרונות חדשים על מנת להגיע להישגים ולסיום מוצלח. לא כך היה המשא ומתן עם פרעה. פרעה מקבל מכה ועוד מכה, אך אינו משנה את עמדותיו כמלוא הנימה. הוא בוחר להישאר עם אותו אסטרטגיה ואותה טקטיקה. הוא לא מחליף את יועציו, ואף לא שוקל הקלה בגזרות בתמורה להקלה במכות.

השם 'פרעה' מכיל את אותיות המילה 'הערף', ואכן הוא הסמל הגדול ביותר של קשיות עורף עלי אדמות, דמות המייצגת באופן אכזרי אך גם נלעג את כל הרע שגלום במקובעות.

קשיות עורף לא מתבטאת בהכרח ברוע ובגרימת נזק לאחר. אדם עלול להזיק דווקא לעצמו בשל קשיות עורף וקיבעון, שכן אלה עלולים לתקוע אותו במצב נתון, ולמנוע ממנו להתקדם ולהתחדש. אמחיש זאת באנקדוטה קצרה ששמעתי, על שחקן כדורסל, שבמשחק הגמר של טורניר חשוב ההכרעה הייתה בידיים שלו.

הוא הגיע לעמדת קליעה נוחה, ואם היה קולע קבוצתו הייתה מנצחת וזוכה בטורניר. לרוע מזלו הוא החטיא. אחרי המשחק ראו אותו עומד שעות על גבי שעות וזורק לסל מאותה נקודה, מנסה שוב ושוב לקלוע את אותה קליעה שפספס, והמשיך בכך באימוני הקבוצה במשך שבועות אחרי המשחק. אותו כדורסלן יכול כל חייו להמשיך לנסות לקלוע את אותה קליעה שפספס, אבל כל עוד הוא תקוע באותה קליעה, הוא מנוע מלהמשיך הלאה בחיים.

כולנו קצת כמו אותו שחקן, וכולנו קצת אומללים כמוהו, מי יותר ומי פחות. יש אנשים רבים שאינם מסוגלים להבין שמה שהם חלמו עליו בהיותם ילדים, הם כבר לא יצליחו להגשים, ועליהם לארגן מחדש את חלומותיהם. הזמן עבר, התנאים השתנו, החלום של אז כבר אינו ריאלי, אבל הם בשלהם. יש מי שרצה כילד להיות אמן גדול, אך למרות שלמד וניגש לתחרויות, לא עלה בידו. הוא עלול להמשיך באובססיביות ובתחרותיות באותה אמנות, מתמלא כעס על הממסד שלא מכיר בו, על המשפחה שאיננה תומכת, על עצמו שאיננו מצליח, ויישאר לעד בתסכולו.

נער שחלם על בת זוג חכמה, עשירה ויפת תואר עלול לגלות שהחכמות, העשירות והיפות התואר לא עומדות אצלו בתור, והוא יישאר רווק נצחי, משום שלא הצליח להתבגר מחלומותיו. יש בחורי ישיבה שרוצים להיות גדולי תורה. השנים חולפות, הלימוד שלהם נשחק, הלהט בעיניים כבה, והם שבויים באשליה שעוד יהפכו לגדולי הדור, ונמנעים מלעשות דברים טובים אחרים בחייהם.

פרעה מהווה דוגמה קיצונית לתכונה שבאופן מתון ועדין הרבה יותר מצויה אצל כל אחד. פרעה אינו יכול להשתחרר מהפוזה של שליט העולם. הוא איננו קורא את המפה ואיננו מבין שעליו לנוע קדימה, לערוך רביזיה בגחמותיו ובמדיניותו, להתעדכן ולעדכן את תכניותיו.

על הרקע הזה באה המצווה הראשונה שהצטוו בה ישראל, מצוות קידוש החודש. רבים שאלו מדוע דווקא זו נבחרה להיות המצווה הראשונה? הקושי גדל עוד יותר לנוכח דבריו המפורסמים של רש"י בפתיחת פירושו לתורה (בראשית א, א): לפיהם "היה צריך להתחיל את התורה מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל." מדוע חשובה היא מצוות קידוש החודש עד כדי כך שכל התורה עד כאן נחשבת כמעין הקדמה למצווה זו?

התשובה הפשוטה והקולעת ביותר טמונה, לדעתי, בכך שמצוות קידוש החודש אוצרת בקרבה את יסוד ההתחדשות. המילה "חודש" היא מלשון חידוש. עם ישראל מצטווה להתבונן בלבנה, לראות כיצד בכל חודש היא מתחילה מחדש, משתנה וגדלה, והוא נדרש לקחת ממנה את התובנה שניתן להתחדש כמותה. גאולת ישראל ממצרים ממחישה כיצד גם אחרי דורות של שיעבוד, יכולה לבוא תפנית דרמטית, וגם מי שנולדו לתוך עבדות יכולים להיגאל ולהפוך לבני חורין ולאנשים חדשים. תובנה זו היא הכרחית לשם קיום התורה. בלי קבלת עיקרון ההתחדשות אי אפשר להבין כיצד מתחילים לקיים מצוות, כיצד יכולים לשנות מידות, כיצד ניתן לעשות תשובה.

היהדות קוראת לאדם להתחדש תמיד, בכל תנאי ובכל מצב. רבי נחמן היה אומר שאסור להזדקן, והתכוון לכך שעל כל אדם להיות מסוגל לבצע ריענון ומהלכי התחדשות. כל אדם יכול לעדכן את הנתונים על מצבו, ולחשוב מחדש על מטרותיו ועל ציפיותיו מעצמו, ולהכניס לחייו את השינויים הדרושים. בעולם בו אנו חיים כיום הכול מתחדש ומשתנה בלי הרף. גם אנחנו חייבים להפנות עורף לפרעה קשה העורף, לקדש את הלבנה כסמל להשתנות, ולהתחדש ככמותה.