עם ישראל ניצב לפני בחירות. אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות, שתמיד הייתה ואולי גם תמיד תהיה היא החלוקה המגזרית לדתיים ולחילונים ולמה שביניהם ואיתה, להגדרות ולמיתוג. אבל מה שמאד משתנה הוא ההגדרות של אותן קטגוריות. מה שהיה פעם כבר לא תקף בישראל של 2015. במיוחד היום, חשוב שנבחן את הקטגוריות הללו ובעיקר, נבחן איך נוצרו הגדרות של "מה נכון" של "מי היהודי הראוי" ושל מה היא הדמות הישראלית-יהודית עבורנו להזדהות.
בשבוע שעבר הוזמנתי לקחת חלק ביום עיון חשוב ורב משתתפים שנערך בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. יחד עם כל שאר המוזמנים המכובדים, חלקנו תובנות בנושא "הדתה" - זוהי תופעה שדנים בה כבר זמן רב והיא מתייחסת לשאלה: כיצד מתקיימים בארץ תהליכים, לדוגמא בצה"ל, או במערכת החינוך ובישובים שונים, בהם הדת או "אנשי הדת" או נושאים דתיים תופסים מקום הולך וגדל ומשמעותי בזירות השונות.
זה לא חדש. אך מה שהיה מעניין ומיוחד בכנס האמור ויצר אצלי תובנה חדשה, הוא התופעה המרתקת לה אנו עדים לאחרונה בציבוריות הישראלית החילונית - תופעת ההדל"תה : לתוך הקטגוריה "דתי" נכנס ה"לאומי", כחלק מהתהליך. הסימנים הבולטים למגמה הזו הם איילת שקד וינון מגל, הרכש החילוני והססגוני של נפתלי בנט והבית היהודי. מה עושים שני חילוניים צעירים תל אביביים מעודכנים בלב מפלגה דתית לאומית? שורש העניין הוא עמוק הרבה יותר והמיתוג הפוליטי של "הבית היהודי" הוא בבחינת קצף על המים שמצביע על שינוי רחב ורדיקאלי בהגדרות הקונבנציונאליות של הסוציולוגיה הישראלית. החלוקה לדתי מסורתי חילוני חרדי, כבר לא מתקיימת בישראל 2015.
בשנות ה -70 התקיימו כאן שני שבטים מרכזיים שנלחמו ביניהם על ההגמוניה הישראלית: האשכנזים החילונים מול הספרדים המסורתיים.
אם מתעלמים לרגע מנושא הפער העדתי והויכוח המדיני שחצה אז את החברה לימין ושמאל ומביטים בעיקר על התודעה היהודית של שני הקהלים הישראלים המרכזיים של אז, רואים את הספרדים והמזרחיים שהם מסורתיים, שרואים את הרב עובדיה יוסף או את גבאי בית הכנסת בשכונתם כ"יהודי המלא", "המקורי", זה שמקיים את כל תרי"ג המצוות ועושה בדיוק ב100% את "מה שנדרש מיהודי". ואנחנו "עמך ישראל" (או בגלל שאין לנו זמן, או בגלל שאנחנו עוד צעירים או קצת עצלנים), לא עושים את "כל מה שצריך באמת". אבל אנחנו מאד מכבדים את המסורת ועושים קידוש בשבת ותורמים לצדקה ובאים לבית הכנסת בחגים. אבל היהדות "באמת", היא היהדות הדתית האורתודוכסית.
השבט החילוני האשכנזי (מובן שהחלוקה כאן היא דיכוטומית, קרה, כללית ומכלילה וברור שיש בה גווני ביניים ויוצאים מן הכלל) של שנות ה-70 לא מחזיק, כמובן, בגישה הספרדית שהובאה לעיל. "הישראלי" עבורו הוא ציוני וחילוני, היהדות היא תרבות לאומית הכוללת זיקה לתנ"ך, להיסטוריה ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל.
אורי זוהר הוא אאוטסיידר מוזר ומוקצה, אריק איינשטיין הוא הדמות להזדהות תרבותית, "ארץ ישראל הישנה והטובה". אנחנו יהודים בזה שאנחנו ציונים, משרתים בצבא, שרים שירה בציבור וחוגגים את החגים בצורה קלילה וחפיפניקית, כמיטב מסורת הפלמ"ח. וכמובן, לא מפספסים אף הזדמנות ללעוג לדתיים "התלושים" החיים בגלות במאה ה 17.
אבל בדיוק כאן משהו השתנה. איילת שקד רואה ברב רונצקי את היהודי השורשי. הוא ה-100% יהודי שמבין את ההלכה ושומר על הגחלת "כמו שצריך", בדיוק כפי שראה הספרדי של שנות ה-70 את הגבאי הדתי של בית הכנסת שלו. יחד עם איילת שקד עוד עשרות אלפי ישראלים שהם בורים ביהדותם והמפגש שלהם איתה התרחש כשפגשו בבית הספר בנות שרות לאומי שהגיעו ממכינות קדם צבאיות עם רבנים דתיים לאומיים, כדי ללמד אותם על חגי ישראל, מושפעות מהמפגש שלהן עם הרב רונצקי ו"המכון לתודעה יהודית" שלו.
הישראלים הללו מתפקדים בהמוניהם ל"הבית היהודי" ורואים עצמם כחלק מהציבור הדתי לאומי. כלומר, יהודים לאומיים. הם לא דתיים, ברובם, לא צריך להגזים, אבל הם בהחלט מבינים מי כאן מקור הסמכות - לא חלילה סביהם הציונים החלוצים, לא בן גוריון, לא המשוררת רחל ולא ס. יזהר שכתב מאמר בשם "עוז להיות חילוני".
יהודי מקורי ב-100% שמבין מה הוא עושה ואומר, הוא יהודי דתי לאומי, רצוי אפילו מתנחל. זהו "האידיאל החדש". המתקפה העכשווית של חילוני ה"בית היהודי" ינון מגל, איילת שקד ורונן שובל על חבריהם במחנה הציוני בטענה כי "אינם ציונים" דווקא מצביעה על הפניית עורף שלהם עצמם לציונות הלאומית המקורית. טענותיהם הן לא יותר מהתבטלות והתרפסות מביכה ואבסורדית מול הדתיות הלאומית המשיחית.