"הגננת" הוא סרט אמיץ במסר שלו, בשבירת הסטריאוטיפ שלו על גננות, בערום הגברי המלא שהוא מביא ובניסיון לייצר אהבה בין גננת מבוגרת לילד רך בשנים. אבל בראש ובראשונה "הגננת" הוא סרט שהמילה העירומה בו מצליחה לטלטל רגשית וחושית את גיבוריו.
התפנית בחייה של נירה הגננת (שרית לאסרי) מתרחשת ביום בהיר אחד בו היא נחשפת במקרה לאחד מילדי הגן מדקלם שיר. הילד-יואב פולק (אבי שניידמן המתוק) מדקלם שיר שחיבר בעצמו והשיר התם והטהור שבנוי מניגודיות שובה את ליבה. ולאט לאט זה מחלחל ומבשיל בה ויוצר אצלה פעולות מפתיעות ולא צפויות.
נירה דוהרת עם הלב ועם הגילוי ועם השירה של יואב וכשהיא שם כבר אי אפשר לעצור אותה והיא מסוגלת להכל. ואכן הסרט רב תרחישים ומפתיע.
הצילום בסרט נע בין זוויות המבוגרים לזוויות הילדים ומרמז שנקודת המבט שלהם מסתיימת במותן. יש דיוק רב בין הפואטיקה המצולמת לזו הנאמרת וכך אנו חווים את משקלם של המילים. הערום הגברי אגב, הורס הכל כי הוא לא מצליח ליצר את הארוטיקה המתבקשת.
אז מה ארוטי ב"הגננת" יותר מהגיבורים הערומים? תשובה: המילים. מסתבר שהמילים שנדמה לנו לבושות בקפידה, לפעמים ערומות וזה לא פחות ארוטי מהערום ממש. ולמה המילה ארוטית? אולי כי כל רצף העלילה מתחיל ממנה. כל הסיפור, שבירת השגרה וההתאהבויות. כל ההסתכנויות הכל מתחיל בה, היא יוצרת את הקשר. היא תופסת את האוזן והלב.
מה יש בהן במילים שהן כל כך חזקות? מה יש בהן שהן חשופות בלי לפחד ומנצחות כל ערום ויזואלי?
יש בהן הד. הד מתמשך בעל צליל ורטט. יש להן מטרה. מילה יכולה לשקוע למעמקי הנפש ולשנות בן אדם. באמצעות המילים אפשר לעשות אהבה אפשר ליצר מגע ואשליה. למה אנחנו לא מפחדים ממילים? למה הן לא מאיימות עלינו? למה הן פזורות ופרוצות לרוח? תחשבו רגע?
אני יודעת שבעידן הפוסט-פוסט מודרניזם צריך להגיב מהר. אנחנו והפייסבוק ואלה שגם בטוויטר ובווטצאפ (ב"ה לא אני!) ושלא נדבר על מייל שנתפס אצל חלק כבר כ"פרה-היסטורי"... והמילים? רודפות את ההמונים בכיס השמאלי או האחורי או בתיק. אבל כשהמעומד ללהיות מפכ"ל המשטרה נתפס על "חם" במסרונים מטרידים שהוא מפיץ לשוטרות העולם כולו נזכר לפתע בצד האפל של המילה. אז נסכם שמילים הן חומר נפץ. הן מסוכנות. הן סקסיסטיות וחמקמקות והן שוקעות עמוק בלב.
ב"הגננת" מנצלים את הנאיביות המדומה של הצופה ומוכיחים לו שאפילו ילד בגן יכול לשנות סדרי עולם של אשה בגלל מילים.
ואולי בעצם עם נחשוב רגע על הסרט "הגננת" לכולנו יש איזו דמות מטורפת שהשפיעה על חיינו? איזו מישהי אובססיבית שנתקעה לנו בראש באשמת המילים או הצלילים או משהו אחר. מי "הגננת" שלך בראש ובלב?
ועכשיו אם כבר דיברנו על הסרט שעלה השבוע לאקרנים, בואו נשאל את זה נועז יותר, האם האהבה מתעוררת בעקבות מה שרואים או מה ששומעים? מה מדליק יותר את הפיוז של היצר?
"הגננת" הוא סיפור שגרתי אבל נדב לפיד הבמאי מראה לנו בזכות המילים איך השגרה הנאיבית יכולה להפוך לגמרי בטעות להיות סיוט תודעתי שנע על הרצף של השגרה.
ואני יודעת, מי שראה את הסרט וודאי חשבת שאדבר הפעם על הזווית הנועזת שהסרט מביא, על ההצצה דרך החריצים של השגרה של נירה "הגננת" שמצליחה להפשיט הרבה גברים כמו בסצנה הלא שגרתית כשבעלה מתפשט לחלוטין ואומר כאילו הוא יפהפייה בלונדינית, קחי אותי או הסצנה הארוטית עם המורה לסדנת הכתיבה בה היא משתתפת- איתו יש לה סצנת רצפה לא מובנת. או אולי רציתם שאדבר על הרמזים הפדופילים המרומזים בכל אותם "שוטים" בהם נירה רוחצת את יואב? או אולי על ההכנות לערב שירה שמתקיימות בשירותים...
לא. הפעם רציתי להגיד בפשטות שהכל מתחיל מהמילים. אלו שתולשות את האדם מהמציאות. מילים קטנות שחוברות יחד ובכוחן לבנות ולהחריב בהינף יד.
בעולם בו המילים נאמרות ונכתבות כמעט ללא מחשבה, הסרט מצליח להחזיר את העדנה למשוררים. המשורר מבין את הכוח הארוטי של המילה, הוא חובר לרוחניות שלה וצד באמצעותה רגעים לנצח. המשורר יוצר מהמילים תמונות ומציאות בדומה לקולנוען רק שהמצלמה שלו היא רוחנית. לכל אות יש נשמה בדיוק כמו לאדם וכשאלו חוברים יחד...הסרט מקמט תודעה שלמה והארוטיקה היא כמעט צינית ביחס למערכת היחסים שנרקמת בין אישה לילד שאינו בנה.
עכשיו עולה לי מחשבה שאולי אחרי חורבן ההיגיון והתודעה באמצעות שלל מילים, הגיע הזמן להחזיר את הכבוד למילה, ולתת לה משמעות. אמתית וכנה, כמו בשיר.