כבר שנים לוחם הסופר דניאל בלטה על הכרת והכלת התרבות האתיופית בחברה הישראלית. בלטה, בן העדה, עלה ב-1984 עם הוריו לישראל, התחנך בארץ, שירת בצה"ל ולמד במכללה ומזה כשני עשורים שהוא עוסק בכתיבה ובהרצאות על הקהילה האתיופית.
בשנת 2001 כתב את ספרו הראשון באמהרית, ולפני מספר שנים הוציא את ספר הפתגמים "עשן ואמיץ", בעברית (על פי הפתגם האמהרי "עשן ואמיץ תמיד ימצאו דרך יציאה". ע.ס.), המכיל מאות פתגמים מאוירים מהמסורת האתיופית. הספר, וספר המשך שבא בעקבותיו, שגשגו בהצלחה מסחררת ואף זכו בפרס ראש הממשלה.
"כבר כמעט שני עשורים שאני עוסק באיסוף ובתיעוד ההיסטוריה של הקהילה" אומר בלטה ל'וואלה! יהדות", אני מסתובב במקומות, פוגש אנשים, מתעד ואוסף סיפורים. עם הזמן אגרתי חומרים רבים על הקהילה וההיסטוריה שלה".
מה המטרה שעומדת מאחורי הפרויקטים האלה?
"אני יוצא מנקודת הנחה שאם החברה הישראלית תכיר את המסורת של הקהילה, את התרבות שלה, את ההתנהגות שלה והמנהגים שלה, יהיה לנו הרבה יותר קל להתחבר אחד לשני, והחיבור שייווצר - יהיה טבעי ומתוך כבוד הדדי. חוץ מזה, אני רוצה לשמר את התרבות שלנו, את הסיפור שלנו, ולספר לנוער שגדל בארץ להורים שעלו מאתיופיה ולא הנחילו הלאה".
באתיופיה כולם היו דתיים
אתה מזהה פער ושינוי מהותי במנטאליות האתיופית בישראל לעומת זו שהייתה באתיופיה, למשל בהתנהגות הדתית?
"כמובן. היה איזה 'זבנג' כיהודי אתיופיה הגיעו לישראל וראו שנוסעים בשבת ושלא כולם דתיים, ושהדת בישראל היא לא הדת שהכרנו ושחשבנו. השוני מופיע בכל המובנים - את המצוות פרשו בצורה שונה והדת הייתה ממש אחרת. למשל באתיופיה שבת זו שבת, לא עושים כלום. משביתים הכול! דוגמה קלאסית: באתיופיה בשבת היו אוכלים אוכל קר, פה אומרים שאפשר לחמם אוכל בעזרת פלטה. הדברים הקטנים האלה הכניסו אותם להלם. חוץ מכל הדברים של תורה שבעל פה: 'פיקוח נפש דוחה שבת' - שם זה לא קיים. אי אפשר לקחת אדם חולה בשבת מחוץ לכפר, אין את המושגים האלה. שבת זו שבת. לא זזים מהבית. אפילו ברית מילה לא היו מקיימים בשבת אלא רק בערב שבת".
גם לא חגים?
"אלו שמהתורה שבעל פה לא, לא חגגנו לא את חנוכה ולא את פורים. אבל הרבה דברים כן נשתמרו".
אתה מגדיר את עצמך כאדם דתי?
"לא דתי, מסורתי", מסתייג בלטה. "כל המשפחה שלי דתית ואני הולך לבתי כנסת בשבתות וחגים, אבל לא מקפיד על כל המצוות והולך בלי כיפה".
ישנה תופעה מוכרת של נטישת הדת על ידי בני דור האתיופים שעלה לארץ. מה לדעתך הגורם לכך?
"ללא ספק, זה קשור לצורה בה החברה בישראל קיבלה אותנו. באתיופיה כולם היו דתיים, לא היה דבר כזה חילונים. כשהגענו לישראל אמרו לנו בהתחלה תזרקו הכול, כל מה שאתם יודעים וכל המסורת שלכם. למדו את הכול מחדש 'על פי מה שאנחנו נחליט לכם'. החליפו את שמותנו וזרקו אותנו בפנימיות. זה גרם לניתוק של הנוער מהוריו ובהמשך לניתוק גם בעיטה במסורת והליכה לתרבויות אחרות. ההורים גם היו עוד עמוק בהלם הקליטה, לא דיברו עברית ו'חונכו' על ידי ילדיהם הצעירים ו'המעורבבים' יותר. זו הייתה התקשורת בניהם ואי אפשר לגדל ככה ילדים בצורה בריאה ונכונה - במקום שההורים יהיו הידענים והחשובים שילדו את ילדיהם, קרה להפך והילדים גברו על ההורים. הפער רק החל וגבר".
"חשבנו שאין מה ללמוד מכם"
אתה חושב שהחברה הישראלית מקבלת היום את הקהילה האתיופית בצורה טובה יותר כיום?
"לצערי, גם אם יש השתפרות, אני מאמין שהחברה הישראלית עדיין לא מספיק מכילה אותנו. אני מנסה בכוחות העשייה שלי לספר על הקהילה שלנו וליצור שינוי תודעתי. הספר שפרסמתי 'עשן ואמיץ' עשה הרבה רעש בזמנו, אנשים אמרו 'זה לא מה שידענו' ו'לא מה ששמענו'. 'חשבנו שאין מה ללמוד מכם' ועוד".
חג הסיגד לא הפך לחג לאומי ומכובד?
"הסיגד נשאר כחג הקהילה ולא כחג לאומי. זה לא מתקרב למשל ל'מימונה'. כל הדברים האלה הם אלו שהניעו אותי לכתוב - החברה הישראלית או שלא רוצה לדעת או שלא מעניין אותה לדעת. יש הרבה זלזול. וחשבתי מה אני כבן העדה יכול לתרום לחברה, שתדע שיש מה ללמוד מהקהילה. למרות זאת, אני רואה שיש שיפור גדול בנושאים רבים. למשל, בתחום הקולינרי - אנשים באים למסעדות של מאכלים אתיופיים, נכנסים, קונים, אוכלים וכותבים על החוויה. מספרים את הסיפור".
להגיד לאישה שהיא נראית מבוגרת זו מחמאה!
כעת מוציא בלטה את ספרו החדש, ''ראש וראש" המספר על תרבות הקהילה בשילוב סיפורים אישיים, ומסודר על פי נושאים שונים כמוזיקה אתיופית, אוכל אתיופי, ריקוד, מנהגים, משחקים ועוד. "מי שרוצה לדעת כל דבר על החברה האתיופית ימצא את מבוקשו בספר", אומר בלטה.
זה משהו שלא נעשה עד היום?
"לא. לא היה ספר כזה עד היום. אני שמח שנפלה בחלקי ההזדמנות לעשות את זה יחד עם החברים שלי והשותפים צור גלסנר ויאיר חכם. אני רואה בספר הזה שליחות".
ספר לנו על אחת הדילמות הנמצאת בספר.
"הספר מדבר גם על המפגש בין התרבות האתיופית לתרבות הישראלית. למשל, סיפור אישי. במהלך שיחה שלי עם אישה אחת מהעבודה היא ביקשה שאנחש לגילה. הבטתי בה ואמרתי 'חמישים'. למותר לציין שהאישה, בת הארבעים ושלוש (כך נודע לי מאוחר יותר), נעלבה עד עמקי נשמתה. ואני לא הבנתי אותה. באתיופיה להגיד לאישה שהיא נראית מבוגרת זו מחמאה! על פי התרבות שלנו ככל שאדם מבוגר יותר הוא נחשב לחכם יותר, מכובד יותר. פה זה בדיוק הפוך!".
"סיפור נוסף: באתיופיה, כשנפטר מישהו, כל הקהילה עוזבת הכול ובאה ללוות את הנפטר. היה איזה בחור פה בארץ שהעסיק לא מעט אתיופים בעבודה אצלו. באחד הימים נפטר אח של עובד והיה ברור לכולם שבאים להלוויה ואפילו לא צריך לעדכן את הבוס. המנהל הגיע לעבודה וראה שאף אחד לא הגיע. בחמתו הוא התקשר ואמרו לו שהם בהלוויה. המנהל רתח מזעם ופיטר את כל אותם העובדים, הם מצידם כעסו עליו שלא רק שהוא לא בא ללוויה אלא אף מעז לבקר אותם על כך!.
קונפליקטים רבים מעין אלו נמצאים בספר ומספרים את הסיפורים".
מה אתה מצפה ממנו כקוראים לשנות באורח חיינו בעקבות הספר?
"אני רוצה שיתייחסו קצת יותר למסורת ולתרבות של הקהילה, שיהיו קשובים לנו. יש לנו הרבה מה לתרום לחברה ויש המון דברים שחשובים לנו. כל מה שאני מבקש הוא שקצת ייחשפו, שירצו לדעת. זה הכול".
לדעתך דרך השריון והשיבוץ בצורה מלאכותית של העדה האתיופית בחברה, דרך תכניות ריאליטי למשל או אפילו רשימות לכנסת, זה דבר מבורך?
"אתה מעלה פה נקודה נכונה. אני אישית אף פעם לא קיבלתי את זה שמשלבים אנשים מהקהילה בצורת הצנחה רק כדי 'לשלב'. כי אני מאמין בעשייה ושכל אחד צריך לקבל את מה שמגיע לו על פי הכישורים שלו".
אז אתה חושב שמלאכותית מדובר באקט מיותר?
"כשאתה לוקח מישהו שלא עשה את כל המאמץ ולא עבר את כל השלבים כמו השאר ושם אותו במקום מסוים רק בשם הפלורליזם, זה לא נכון ולא ראוי. עם זאת, אני חושב ואני יודע שיש גם אנשים מאוד משכילים ומצליחים שתמיד יניחו אותם בצד ולא יערבו במסגרות שונות אותם רק בגלל העדה שלהם. את זה אנחנו חייבים לשנות!"