כשהייתי בכיתה י"א היה לנו טיול שנתי ברמת הגולן. אני זוכרת כל מיני דברים מהטיול, למשל, את סרטון הוידאו המאולץ בו דרשתי מחברות הכיתה לספר לי חוויות מול המצלמה (כאילו שזה באמת מעניין לראות קיטורים של בנות אולפנה כשהן עולות על הר), וגם את הרגע המחריד בזמן התפילה בבית הכנסת בו אנשים מהיישוב סיפרו לנו שככל הנראה מחבל חדר את הגבול ("ידעתי שלא היינו צריכות לצאת לטיול הזה!!" מישהי צרחה). אבל בעיקר, אישה אחת ששמה פרח מזיכרוני, שבמהלך השבת בחנה אותי ואת בנות כיתתי בצורה ביזארית לחלוטין.
ישבנו במעגל על הרצפה ומולנו ישבה אישה שטענה שלכל אחת מאיתנו יש תכונות שהיא משייכת ל"טיפוסים", וכל אחת היא "טיפוס" מסויים. יש בנות שהן "אש" , כלומר חמות ומתלהטות בקלות, יש בנות שהן "עץ" כלומר, חדות ושאפתניות, ויש בנות שהן "מים" חמודות וזורמות. אני זוכרת שהייתי המומה מהדרך בה היא מסתכלת ומנסה לתת לכל אחת מהבנות את ה"טיפוס" המאפיין אותה דרך היכרות שטחית של 45 דקות.
יצאתי כל כך המומה מהשיחה. חשבתי שאין בה היגיון. הרי איך מישהי שמעולם לא פגשה אותי יכולה על פי תווי הפנים שלי ועוד כמה מאפיינים לדעת בדיוק מה הן התכונות שלי? ומה זה בכלל הטיפוסים האלה "עץ \ מים \ אש"? לכן כששמעתי על המעגלים הנשיים של אמנית המנדלות, נועה פרידמן, לא כל כך ידעתי למה לצפות. והאמת היא, שהופתעתי לטובה.
פרידמן למדה ציור באוניברסיטת תל אביב, אבל הרגישה שזה לא מספיק לה. הנסיונות שלה למצוא משהו אמיתי, התחילו בזמן חופשת הלידה האחרונה שלה. לאחר לימודי הציור היא הגיעה ללימודי טיפול גוף ונפש והנחיית סדנאות ומדיטציות.
כששיתפתי אותה ברצון ובניסיון ללמוד או לפחות לנסות להבין את החיבור לרוחניות הפנימית, אמרתי לה שהציניות תמיד מצליחה לנתק אותי מסדנאות כאלה. "אני מבינה את זה לגמרי, ואני יכולה לומר לך שאני מכירה את זה ממש טוב. אני המצאתי את הציניות הזו בעצמי". היא מספרת שהתחילה להתעניין בתחום הנפש בעיקר דרך ציורי מנדלות.
המנדלה היא מושג עתיק ביותר. פרידמן מספרת שבמשך חודשים היו נזירים בודהיסטים מסדרים בחול את המנדלות ולאחר מכן, ברגע אחד, מפזרים ומוחקים הכל על מנת להדגיש את זמניות בני האנוש בעולם הזה. "עד היום, בהודו יש נשים שקמות ומציירות מנדלות עם גירים ולאט לאט זה נמחק. למחרת קמים שוב ויוצרים מנדלות חדשות".
בעצם מדובר בציור של עיגול, אבל לעיגול הזה יש גם חיבור חזק ליהדות, נכון?
"אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע. נקודה זו נוטלת את כל האור ומאירה לגוף". פרידמן מספרת שזה לקוח מתוך הקבלה: "לכל מנדלה יש מרכז. אני חושבת על זה שאנחנו נמצאים בעולם עם כל כך הרבה גירויים ודעות, אבל משהו בתהליך היצירה של המנדלה עוסק בחיפוש האני הפנימי המרכזי שלנו. זה עוזר לך ממש להיזכר בעצמך".
וזה טוב בעינייך? הרי זו הבעיה הכי גדולה במאה ה-21. כולנו מרוכזים בתוך האגו של עצמנו
"יש הבדל בין חיפוש עצמי אמיתי לבין טיפוח האגו שלנו. אנחנו כל הזמן מחפשים את עצמנו ומבחינתי להיות עסוקה במי אני באמת, זה הכוח שלי. מה המשמעות שלי, מה הייעוד שלי בעולם. זה לא האגו שלי. כי לפני הנתינה שלי לקהילה, למדינה ולעולם, אני צריכה לדעת מה אני יכולה לתת ומהן היכולות שלי. זה בהחלט חשוב והכרחי".
להיות אישה במעגל החיים
מהמנדלה, שהיא יצירת אומנות מעוגלת, עברה פרידמן מהר מאוד להנחיית סדנאות של מעגלים נשיים. במעגל מסוג זה יש חוקים. המעגל הוא התכנסות, יש סנטר פיזי, משהו באמצע והוא מזכיר לנו שכל מי שנמצאת במעגל, נמצאת במרחק שווה מנקודת האמצע. כך שלא משנה אם את עורכת דין או עקרת בית, המרכז תמיד יראה לכל המשתתפות שהן שוות אחת לשנייה.
נשמע אוטופי מדי לחשוב שכולנו שווים. הלוואי וזה באמת היה ככה.
"פעם היינו חיים בשבטים, הנשים היו עושות הכל ביחד. מה שקרה זה שהפכנו להיות אורבניים ועכשיו כל אחת חיה בתא המשפחתי שלה, בקופסה שלה. זה לא כמו מה שהיה פעם. המהות של מעגל נשים זה לבנות מיכל משותף, כי בסופו של יום לכולנו יש דעות שונות, אבל אנחנו יכולות להכיל אחת את השנייה".
בתור דתייה, תמיד מחנכים אותך לחשוב ולהתנהג שאת חצי. כלומר, שעד שלא תתחתני לא באמת תהיי שלמה עם עצמך. איך אפשר להיות שלמים במעגל שמורכב רק מנשים?
"לפני שאני הופכת להיות שלם של גבר ואשה, אני צריכה להיות אישה שלמה, כלומר להבין מהי המהות שלי כאישה. הרי מה אני אביא לנישואין? מי אני בתור בן אדם? מהן הכוחות שלי? אנחנו בעולם כזה גברי ואנחנו נוטות לקחת כל מיני איכויות גבריות שהן לא ממש הכוח שלנו. לפני שאני בכלל מדברת עם גברים ומנסה להבין אותם, אני צריכה להבין מי אני ואז אוכל גם להתחבר למישהו אחר".
ההתחברות עם האחר, לטענתה של פרידמן, היא חזרה לאימוץ התכונות שמאפיינות נשים. בעידן בו המאבק של הפמינסטיות מתמקד בתחרות והשוואה עם המין הגברי, היא חושבת שהלכנו קצת לאיבוד. "אני חושבת שאני ממש פמינסטית, אבל עם כל זה שאני בעד זכויות נשים, אסור לשכוח שאני אישה ויש בי כוח נשי".
מה זה אומר כוח נשי, איך את מתרגמת אותו?
"כוח נשי זה כאילו יש בי משהו, של הכלה, רוך, קבלה של האחר. 'נשית' זה לא בהכרח להיות אסתטית, אלא להיות מחוברת לרכות והקשבה. אלו תכונות מאוד נשיות שלא הייתי משייכת במקור לגברים. ברור שיש גברים מכילים ומקשיבים ולא רק נשים, אבל אי אפשר להתכחש שאלו תכונות טבעיות יותר לנשים. אנחנו נולדנו עם זה. כמו שאימהות זה טבע נשי".
אימהות זה "טבע נשי" שאפשר לייחס רק לאישה. אז מה תגידי לגבי זוגות חד מיניים של גברים?
"אני הולכת על פי האמת שלי. אני בעד שכל אחד יעשה מה שנכון וטוב לו ושכל אחד ילך לפי העדפותיו המיניות. אבל אני אומרת שדרך ההסתכלות שלי, כשיש למשל שני גברים או שתי נשים שמגדלים ילדים, זה אחרת. משהו במהות הנשית או הגברית כנראה תמיד יהיה חסר שם. זה כמו שתגידי שאם חד הורית יכולה לגדל ילדים וכמובן שהיא יכולה, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שנוכחות גברית של הילד אינה קיימת בחייו. אני לא מתווכחת עם הומואים או לסביות, אבל באופן עובדתי המהויות האלה כנראה יהיו חסרות. אני לעולם לא אהיה גבר ולכן לא אוכל להחליף אותו. אני יכולה לנסות, אבל נולדתי כאישה".
במציאות שלנו, קל מאוד לא להיות רוחניים. כלומר, החיבור לחומרנות ולמירוץ החיים בולט הרבה יותר מכל דבר אחר. איך בכל זאת אפשר לשים את הציניות בצד?
"פעם העברתי מעגל לנערות לקראת בת מצווה. הייתי שם יחד עם האימהות, שחלקן אמרו שהן ממש לא יכולות להשתתף בסדנה ואז בסוף הן אפילו שיתפו פעולה יותר מאשר הבנות עצמן". היא מסכמת " כשאת משתתפת במעגל נשי עם דינמיקה זורמת, את מרגישה שיש מרחב לא כל כך פלצני, כי כולנו באות עם אותה כוונה להיפתח. לא כולן חייבות לדבר ולשתף, אבל אני יודעת מראש שזה מדבק".