למה אנחנו בוכים על אורי אורבך?

העצב על לכתו אינו מבטא דכדוך קלאסי של אבלים, זה יותר מזה. כי אורי אורבך היה הרבה יותר מעיתונאי, סופר או פוליטיקאי. בדרכו המקצועית, האישית, הפרטית, הוא הגשים חזון גדול

מתניה טל שחר
השר אורי אורבך הלך לעולמו בגיל 54 (צילום: נמרוד סונדרס)

עיתונאים יקרים, סופרים גאונים ופובליסיטים חדים, אל תעלבו. אבל אני לא בטוח שאם אחד מכם ילך לעולמו, אחרי מאה ועשרים שנה, יבכו עליכם כ"כ הרבה אנשים. וכשאני אומר יבכו, אני ממש מתכוון יזילו דמעה. לא דמעה, דמעות. בוודאי שרבים יצטערו, אבל אחרי 5 דק' עצב, יחזרו לשגרה. וזה לא בגלל שאתם לא בסדר, אתם אחלה, פשוט ככה זה. אם אנחנו לא משפחה אזי הקשר אליכם אינו קשר רגשי, לרוב. רוב האנשים שמכירים אתכם דרך הכתבות, הדעות והספרים שלכם, טובים ככל שיהיו, יחשו עצבות בלכתכם ואז, זהו. זה יעבור להם. ככה זה עם כולם. נורמלי לגמרי.

אלא שבכל הקשור לאורי אורבך המצב שונה. העצב על לכתו אינו מבטא דכדוך קלאסי של אבלים, זה יותר מזה. אורי אורבך ביטא משהו רחב יותר ממה שנראה לעין. הוא הגשים בחייו המקצועים את הדרך עליה התחנכנו, אנחנו, בני הציונות הדתית. אני יודע שזה אולי נשמע גדול לאיש הצנוע, עם השפם והלשון החדה, אני יודע גם שיש סיכוי טוב שהוא היה מתנגד להגדרה הזאת, הבומבסטית משהו, אבל רגע, תנו להסביר. אני בטוח שגם הוא היה משתכנע.

ישיבת זיכרון לאורי אורבך (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

הציונות הדתית, בניגוד אולי למה שהיא מקרינה כלפי חוץ ולמה שחושבים עליה מבחוץ, אינה פוליטית במהותה. היא דרך, הרואה בחזרת עם ישראל לארצו אחרי אלפי שנות גלות, חלק מתהליך גאולה. אחת המטרות של היהודי ישראלי, אומרת הציונות הדתית, היא לבנות חברה בריאה ונורמלית המושתת על ערכים יהודיים מוסריים. האדם המגדיר עצמו כציוני דתי, רואה באחיו "החילוני" שלומד, עובד, מתנדב ונלחם, שותף לבניית חברה ישראלית בריאה ואקטיבית. הוא לא מתנשא מעליו משום שהוא חלק ממנו.

לבנות חברה נורמלית, במלוא מובן המילה, היא משימה דתית. אין כוונתי שיש להשתלט על ערוץ 2 או 10, ולהעלות לאוויר תוכניות העוסקות בענייני דת. ממש לא. בדיוק לא. אני כן רוצה לראות חדשות איכותיות בלי לשון הרע ומניפולציות, ראליטי איכותי שלא כולל עירום או שפה רדודה, אני כן רוצה לראות תוכנית מצחיקות אפילו סאטיריות, אך יחד עם זאת מאוזנות. וזה רק בתקשורת. תחום החינוך, התחבורה, הטכנולוגיה, הספרות, האקדמיה, האופנה ועוד תחומים רבים, זקוקים לאנשי אמת, מקצוענים בתחומם. שיהיו שמאלנים, ימניים, מעדות המזרח/אשכנז, לא זה ולא זה, כהנים, לווים וישראל. על כולם, ללא יוצא מהכלל, מוטלת החובה לחיו?ת בחברה נורמלית תוך נאמנות לערכים חברתיים יהודיים: צדק, יושר, עין טובה, מקצועיות, הקשבה, סבלנות, מחילה, אהבה.

נשיא המדינה סופד לאורי אורבך (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, צילום: מארק ניימן)

אורי אורבך ידע את זה. הוא היה מנומק, ישר עם עצמו והסובבים אותו. מקצועי בכל תחום שנגע בו – ספרות, הומור, פובליציסטיקה ופוליטיקה. הוא נלחם, לא רק על דעותיו, אלא גם על הדרך בה ביטא אותן. הוא נלחם על כבודו של האחר, של "ההוא" או "ההיא" שמולו. בהתנהלותו התקשורתית, מעולם לא ירד נמוך, זה התבטא בשפה, בהתייחסות לטיעון, בטון הדיבור, בחיוך. הוא הגשים את מה שאנחנו עדיין לומדים ומנסים ליישם יום יום.

בחייו, אורבך, קידש שם שמיים. כן, לא הגזמתי. אז נכון שהוא לא קפץ על רימון וצעק "שמע ישראל", אבל הוא כן התווכח עם עירית לינור (עוד כשהייתה שמאלנית כבדה) תוך שהוא שולף בדיחה, שולף טיעון חזק, ובסוף עוד מחייך. אז נכון שהוא לא נשרף עם ספר תורה וראה "אותיות פורחות באוויר", אבל הוא כן כתב ספרים מצחיקים שלא פגעו באף אחד, הוא כן ניהל דיון ענייני בטלוויזיה על תחבורה ציבורית בשבת, ברצינות, בלי להתלהם תוך שמירה על כבודם של החולקים עליו. להיות אורי אורבך זו החכמה הגדולה. זו השאיפה הגדולה של כל בן ובת של המגזר הציוני דתי – להיות מצחיק, כשרוני, עם כיפה, ישר, אוהב, אהוב, ואמיתי.

זו הסיבה שאורי אורבך הוא הרבה יותר מעוד עיתונאי, סופר ופולטיקאי עבורנו, זו הסיבה שבכינו כשאורי אורבך נפטר.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully