סיכום שבועי: הבושה נעלמה ואנחנו נשדדים

כולנו הרגשנו חוסר נוחות עז מממצאי הדו''ח על מעונות ראש הממשלה. סכומי הכסף המוגזמים גורמים, לפחות לי, לחוש בושה. הטריקים וההתפתלויות בניסיון להוציא עוד כמה אלפי שקלים מקופת הכסף הציבורי נראים כל כך מנוגדים לדמות שראש ממשלה אמור לשדר לחברה: מגויס למען טובת הציבור, מושקע כולו בבעיות קיומיות, עסוק בחשיבה לטווח ארוך ובקבלת החלטות. עצם המחשבה שביבי, או מי מטעמו בתיאום עמו, עוסק בחשבון המים של ביתו מעוררת בי בהלה: הזמן שלו יקר, גורלי לכולנו ועל זה הוא מתעכב? אבל אם להיות כנים, ראש הממשלה לא לבד. הנה, באותם ימים ממש התפרסם גם הדו''ח על בית הנשיא וגם שם הדברים נראים דומים: הוצאות מוגזמות, חסרות פרופורציה, בלתי נסבלות ביחס למצב הכלכלי בחברה שלנו. וגם הנשיא לא לבד. הנה, שמענו כולנו השבוע שאחיו של איתן כבל מקבל סכומים עצומים במהלך תקופת הבחירות. ימין, שמאל, כולם, סליחה על הבוטות, שודדים אותנו.

לא יכולה הייתה להיות פרשה מתאימה יותר לשבוע הזה מפרשת "תרומה". משה אוסף בה מהעם תרומות לבניית המשכן. העם נותן, כסף וזהב ובניית המשכן יוצאת לדרך. זהו למעשה המבנה העתיק, שמגיע עד ימינו ממש, של השימוש בכסף ציבורי למען הסמלים הגדולים של העם. הרגע הזה הוא רגע חשוב, העם צריך להיות שותף במפעל הלאומי וכן, גם מבחינה כספית. מעבר לכך, ישנה גם חשיבות למשכן מפואר, לבדים מיוחדים ולמנורה מוזהבת ושולחן מהודר ועזרות רחבות בעבור הקהל. הפאר אינו רהבתנות ריקה, אלא ידיעה שיש מקומות בהם האסתטיקה צריכה להיות מוקפדת, כזו שמבטאת את חשיבות המקום ואת מרכזיותו. יש מקומות ייצוגיים, כרטיסי ביקור של העם וגם מעון ראש הממשלה ובית הנשיא הם מקומות כאלה ואל להם להראות דלים, מכיוון שדמותם היא דמותנו.

בעולם סביבנו בהחלט נהוג שמנהיגים חיים בפאר. אין בזה דבר רע באופן מוחלט ויש צורך שהמנהיגים יוכלו לארח את שועי העולם בנוחות ובהדר המתאימים לדימוי העצמי של האומה. יש לנו קצת אובססיה מוגזמת עם בתי המנהיגים. אבל לא על פאר והדר אנחנו מדברים מול הדו''ח הזה, אלא על שיטה יסודית, רבת שנים, של הנחה בסיסית שהכסף הציבורי הוא אזור הפקר ממנו אפשר לשאוב עוד ועוד לרווחתם של הפוליטיקאים. יש אובדן בושה ברור, בלתי נסלח, במשכורות של חברי הכנסת והוצאות הפלאפון והרכב והכיבוד ומה לא. השקיפות היא התרופה היחידה נגד ההשתוללות הזו. שקיפות בבית הנשיא (למרות שאין לחשוד בריבלין שינהג כפרס. פשוט אין סיכוי), בבית ראש הממשלה ובמפלגות השונות. אנחנו רוצים לדעת על כל שקל שיוצא ועל כל מכרז תפור מראש ולא, אנחנו לא רוצים שראש הממשלה או הנשיא יחיו בצמצום ודלות. לצערנו, ימי בן גוריון ובגין תמו ואנחנו לא מבקשים שיחזרו, רק שתחזור הבושה.

לא הכרתי את אורי אורבך באופן אישי. הכרתי אותו רק דרך הנוכחות הציבורית שלו והיה די בכך כדי לאהוב אותו ולהצטער צער אישי על מותו. אורבך הוא מסוג המנהיגים שכוחם מתגלה באופן סמוי, לא צעקני, אבל הם מחוללים פעמים רבות שינוי הרבה יותר משמעותי מהצעקנים. המהפכה הדתית-לאומית, שעוד לא תמה, היא אחת החשובות בעשורים האחרונים. אותה קריאה של אורבך: "הטובים לתקשורת", שהיום יש להחליף אותה ל"הטובים לאומנות ולתרבות", חוללה מהפך בחיי כולנו, ימין ושמאל ואחראית במידה לא מועטה על השנים הארוכות של שלטון הימין, עד כדי כך.

דבר נוסף היה לאורי ואנחנו שוכחים לפעמים כמה הוא חשוב, ההומור. התקרבות בין צדדים מנוגדים, בכל התחומים, היא קשה ומורכבת. עוד לא פגשתי דבר שיכול להזניק התקרבות כזו כמו הומור. אם היה לנו מעט יותר הומור בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הדתי-חילוני או הימני-שמאלי, היינו יכולים להיות במקום אחר. הומור גורם לך לראות את הפגמים בך, להכיר אותם ולא לפחד מהם וגורם לך לראות את הצד האחר באופן אנושי יותר, על הקשיים והמורכבות שלו. הומור הוא לא עדות לרדידות, כפי שנראה פעמים רבות אצל הסטנדאפיסטים שלנו, אלא דווקא עדות לאינטליגנציה וחום אנושי. חום אנושי, אולי זהו הצירוף המתאים ביותר לאורי אורבך, חבל על דאבדין.

הרולד שמיל הוא משורר לא מספיק מוכר. למרות שהוא כותב כבר שנים רבות ומלווה את השירה העברית לאורך עשורים, בשירה משובחת, ייחודית ובעיקר משתנה, הוא לא שם מוכר בעולם השירה העכשווי. דרור בורשטיין, עורך כתב העת והוצאת הספרים של "הליקון" (גילוי נאות: אני חבר מערכת בכתב-העת) עשה מעשה חשוב, שיש בו אומץ והכרעה ספרותית והקדיש את החוברת החדשה של כתב העת לאסופת שירים של שמיל, שמכסה את כל שנות כתיבתו ומביאה מבחר מספריו השונים. השירה של שמיל היא עדות להתגבשות ולשמירה על קול אישי, חד-פעמי ובכך הוא מצטרף לחבורה משובחת של משוררים דומים: אצ''ג, אבות ישורון ובימינו, למשל, בני שבילי. העברית של שמיל עקומה, אולי עדות להגירתו מארצות הברית, אבל דווקא הזרות הזו הופכת את השירה שלו לשיקוף אחר של הקיום הישראלי. שמיל תמיד מחפש, בכל ספר שלו, דרך חדשה לכתוב שירה. הוא לא מוכן לחזור על מה שכבר עשה והתכונה הזו מאפשרת חוברת להיות מגוונת, רעננה ומרתקת לכל אורך הקריאה בה.