את אנה וקסלר אני פוגשת בשלג הירושלמי בקפה עם ניחוח "ירושלמי מיינד". שיכורה מהקור אני מצפה לפגוש במאית אמריקאית יהודייה דוברת עברית אבל בפועל אני פוגשת אמריקאית, בת 30 מבוסטון, דוקטורנטית למדעי החברה והטכנולוגיה שדוברת אנגלית רהוטה בלבד ומילים ספורות בעברית. הדיל איתה הוא שהריאיון מתקיים באנגלית אבל אני ישר מתרגמת לעברית אז זה לוקח זמן. ואכן הריאיון עם במאית הסרט "לא שגרתי" (את הסרט היא ביימה יחד עם נדיה נדיה אורטלט. מ.ו) הפותח את פסטיבל הקולנוע האמריקאי-עצמאי, הופך לראיון לא שגרתי, שעתיים ספורות לפני הבכורה הישראלית.
אנה וקסלר נולדה למשפחה אמריקאית וגדלה בלב הקהילה האורתודוקסית והשמרנית של אמריקה. בגיל 14 היא מתחילה לשאול שאלות, בגיל 15 היא צופה מבחוץ ובגיל 16 היא מנתקת את קשריה עם משפחתה, בורחת מהבית, ישנה ברחובות, ומתנסה בסקס וסמים עם חברים שגם עזבו את העולם החרדי. לאחר שלמדו בישראל, חבריה מחליטים לחזור לעולם הדתי. בלב סרטה התיעודי הראשון ניצבים ארבעה צעירים כמוה ומרקע דומה שהולכים ומתבגרים לאורך 10 השנים הארוכות של "חיפוש משמעות". היא עצמה צריכה להתמודד עם שורשי המאבק שלה ולהבין את משמעות האמונה, הדת והזהות שלה.
יכול להיות שהסרט שלך הוא חיפוש אחרי אלוהים ה"אבוד" זה שלא מצאת במציאות בה חונכת?
"הסרט שלי הוא סרט של חיפוש אבל אני לא מאמינה באלוהים, החיפוש אחריו הוא של הגיבורים, הילדים, אבל אצלי תופס מקום יותר המדע ואולי גם ההיסטוריה. אני לא מאמינה בתשובות או בקונבנציה הידועה מראש. כפרט, אתה לא יכול להוכיח שום דבר כי לכל אדם יש את הקונספירציות שלו ואת החלקים האמוציונליים שלו ביחס לאלוהים".
ולמה אחרי הצפייה בסרט אני לא לגמרי מאמינה לך.
"אולי כי קיים בי הקול הפנימי הזה של סבתא שלי, היא אישה חרדית שמתגוררת בשכונת הר נוף והיא תצפה היום בסרט לראשונה במסגרת ההקרנה בסינמטק ירושלים ואני מאוד מתרגשת. זה יהיה מיוחד עבורי כי היא הקול המאזן שלי. סבתא שלי תמיד אומרת לי ש'אי אפשר לברוח מהיהדות שלך'. היא טוענת שוב ושוב שאני לא יכולה לברוח ואני לא מסכימה איתה. אבל הקול הזה קיים ובמידה רבה הוא גם הקול המכוון. הקול הזה משנה את המרד שלי ואני מרגישה בדיאלוג העמוק הזה עם סבתא שלי שאני לא בוגדת בעצמי. זה קול חשוב בעיני כי הוא מותח אותי כמו מיתר ומושך אותי חזרה לבדיקה עצמית".
הסרט גם שזור במוטיבים יהודיים. סמל רודף סמל ברוב התמונות המצולמות בו.
"את גורמת לי פתאום לחשוב על זה וזו שאלה מעניינת כי לא חשבתי עליה ולא נשאלתי על זה עד עכשיו. למעשה, רציתי כל הזמן להראות שאני לא חלק מהמוטיבים האלו. שאני צופה מהצד. בדיעבד אני חושבת שזו הצלמת שלי שגם היא יהודיה אבל גדלה כחילונית והיא כיוונה לשם, היה לה צורך להמחיש את הזהות היהודית של הסרט ואת השתייכות המוצא של גיבוריו באמצעות הסמלים. היא לא גדלה כאורתודוקסית ומעניין אותי לחשוב עכשיו שמשהו בסמלים האלו משך אותה כיהודיה. משהו אצלה רצה לפצח באמצעות המצלמה את הייחודיות שלהם. אני כל הזמן חשבתי שהסמלים האלו פשוט שם וזה מעניין לחשוב שזה הפך למוטיב בו זמנית".
בתהליך האישי את חווה באמצעות המצלמה מסע ארוך של ניגודים כמעט בלתי אפשריים. את מודעת לכאוס שהסרט מביא עמו?
"את בוודאי מתכוונת לזה שהסרט מציג לידה ומוות, חתונה ופרידה בנשימה אחת. אז כן. זה עולם קשה ומורכב ושום דבר בו לא מובן מאליו גם לא הקאט שבין החתונה לבית הקברות ללידה. במידה רבה רציתי לומר כמשקיפה מהצד שהעולם מבולגן ושהמוות זה משהו שהולכים אליו מהרגע שנולדים ואחר כך מלהביא ילד לעולם כל הפרספקטיבה שלך משתנה- פתאום כשאתה אבא הרצונות שלך מתחלפים. וכן, זה עולם של כאוס שרק נדמה שיש לו סדר כרונולוגי והמצלמה הוכיחה לי את זה במעקב שלי אחרי הדמויות ששוב ושוב חזרו והפתיעו את עצמם, אותי ואת המצלמה".
הכאוס הזה אולי שיקף במידת מה את עולמך הפנימי באותו עשור של יישור קו?
"מעולם לא עצרתי לחשוב על השיקוף הזה בסרט כי האמירה שלי כבמאית הייתה שאני נותנת למצלמה לכוון. לא ידענו לאן זה ייקח ובהתחלה צלמנו בתנאים מאוד בסיסיים בגלל העלויות. תמיד הרגשתי שהסרט משקף את החיים עצמם, לא אותי ומעולם לא נשאלתי על זה אבל זה מעניין כי אולי? זה מה שהחיים גרמו ומערכות החיים".
עכשיו נעשה תרגיל. אני שולפת את האייפד שלי את בוחרת את הסצנה הכי חשובה ואני שואלת עליה, הולך?
"הסצנה הכי חשובה היא סצנה שעד היום קשה לי לראות. זו הסצנה שבה כולם בוכים מהתרגשות אבל לי היא באמת מכווצ'ת את הלב. כשיצאתי לדרך לא ידעתי שזה מה שיקרה במרוצת הזמן... לא שיערתי שהמצלמה תגיע עד לשם..."
וקסלר מדברת על הסצנה בה אנו כצופים נפרדים באופן טרגי מאבי, אחד מגיבורי הסרט. היא בוחרת במקומה סצנה קטנה אחרת שמתרחשת מיד אחרי מותו, סצנה שלה, בבית הקברות היהודי בארה"ב.
"היו רגעים מאוד כואבים סביב המוות שלו". היא מתארת בכאב. "רגעים קשים ולא נעימים גם מול המשפחה שלו. מבחינתי הרגעים והחשיפה לא מתחלקים לשלי או שלהם אלא לשלנו ולכן הכאב הוא מאוד אישי. כשהסרט יצא לאקרנים (הסרט הוקרן בפסטיבלים מגוונים ברחבי העולם) לא ידעתי איך המשפחה שלו תגיב. זה היה קשה כי המשפחה רצתה שאנציח את דמות ה"בחור הטוב" ואני נתתי לו לדבר בעד עצמו. לא דובבתי אותו אז לכן לא נתתי לבקשה שלהם יותר מידי חשיבות כשלמזלי בסוף זה עבר בשלום ואח של גיסתו אף תמך בסרט כספית (הסרט גייס כ30,000 דולר הון עצמי בגיוס המונים באינטרנט)".
ויתר הילדים שגדלו לאורך הסרט והיום הם בני 27-8? איך הם צופים בעצמם?
"יתר הגיבורים גדלו מלהיות נוער שוליים לאנשים בוגרים וההתבוננות שלהם על עצמם מעורבת. ציפי (אחת מגיבורות הסרט. מ.ו) הייתה נורא עצבנית לראות את עצמה וחששה להיות מובכת מהמשפחה של בעלה בהווה, מדובר במשפחה מאוד חרדית. הסרט חושף אותה ברגעי משבר, סמים ואלכוהול וכיום היא מורה בבית ספר לבנות בסיכון כמו שהיא הייתה- אז הסרט, כך אני מאמינה, בכל זאת משרת אותה.
הנה היא הייתה שם והיום היא במקום לגמרי אחר. היא אישה צעירה מדהימה ועם המון אמונה וכחות. לחיים (גיבור נוסף בסרט, מ.ו) הייתה חברה שהוא חווה איתה הרבה משברים ועכשיו כשהוא נשוי למישהי אחרת זה אפילו מצחיק אותו. החברה שהייתה לו התחתנה גם היא עם מישהו מאוד דתי ולא רצתה קשר בסרט אז היא לא נוכחת פיזית היא ביקשה גם שנטשטש את הזהות שלה ונמחק את השם שלה אבל על השם לא וויתרנו".
איך היית מסכמת את המסר של הסרט?
"לסרט אין רק מסר אחד. יש לו הרבה מסרים. הסרט מראה ארבעה אנשים שונים וכל אחד מהם מראה ארבע דרכי התמודדות שונות. אני מאמינה באינדיבדואליות ובדרך המוצא של הפרט. אני לא מאמינה בעדריות אלא בחיפוש כערך. אנשים חיים חיים שונים בכדי לחפש. חיים שונים ולא שווים וזה המיוחד".
ואני חוזרת שוב לקול של אלוהים. הסרט שלך על אף הרציונאל שאת מציגה לא ביקורתי.
"בהתחלה אני כועסת אחר כך משלימה ולכן גם מתבוננת. מאוד לא רציתי לבקר ועבדתי מאוד קשה להנמיך את הקול שלי ולא לשים אותו במרכז וגם לא לשים במרכז את השינוי שחוויתי. ניסיתי לספר אותי בדרך מיוחדת ולתת לסיפורים לעמוד בפני עצמם כמו גם לגיבורים. צפיתי בסרטים דוקומנטריים שהקולות של היוצרים היו במרכז ופחות התחברתי, צריך להיות מאוד זהירים במקום הזה. היו מקומות שרציתי בתסריט לשנות וגיליתי שזה לעובד כי המציאות הרבה יותר חזקה. בסופו של דבר מ- 150 שעות נשארתי עם שעה וחצי סרט, ולא עשיתי את זה כרונולוגי בכוונה כי הרגשתי שאני נשזרת בפנים ומשתנה יחד עם הסרט והתהליך הארוך שעברתי איתו אז למרות שאני מתבוננת מבחוץ וזו גם אמירה אני לא יכולה לבקר אותו מבחוץ".
איזה תגובות קיבלת מקהלים בעולם ולמה את מצפה מהקהל הישראלי?
"זה מאוד דינמי. קיבלתי תגובות ממגוון רחב של אנשים מאינדיאנים שמספרים לי איך זה אצלם ועד נוצרים ששואלים מתי אתנצר. וזה כולל את ההימישים- שאצלם יש שנה שהנוער יכול לפרוק עול באופן טוטלי ואחר כך לחזור לתלם והרבה אנשים באמריקה ניסו לערוך השוואה בין היהדות לכת שלהם. אבל בגדול אנשים נהנים מהניסיון של הסרט, 'לשבור' כיוון מהקצה. אני מאוד מתרגשת מההקרנה הערב בישראל זו הפעם הראשונה שהוא מוקרן בארץ כך שאין לי מושג למה לצפות אבל אני מאוד מקווה שיהיה לזה המשך ואחד מגופי השידור הישראלים יקרין את הסרט בטלוויזיה הישראלית".
אז מתי חס וחלילה תתנצרי?
"רוצים לראות אותי נוצרייה אבל אני לא שם. אני נשארתי יהודיה אבל חילונית ואני גם מתחתנת בקרוב עם יהודי רפורמי שמאוד אהב את הסרט, מצא חלקים מסויימים מצחיקים ועשה לי פרצופים במהלך הצפייה".
אנה מתארגנת לצאת לכיוון הסינמטק להקרנת הבכורה שלה בירושלים עיר הבירה הישראלית. היא מתרגשת מהמפגש שלה עם הקהל הישראלי ומהמפגש של סבתא שלה עם הסרט. רגע לפני פרידה אני ממתיקה לה סוד שהכובע שלי הוא לא בגלל השלג.
הסרט "לא שגרתי" יוקרן בין התאריכים 22 לפברואר ועד ה-5 למרץ בארבעת הסינמטקים הגדולים בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע האמריקאי העצמאי וכנס מדיה וטכנולוגיה בישראל (States Of Minds 2015) בשיתוף עם שגרירות ארה"ב. רעיון הפסטיבל והכנס הוא להפגיש בין אנשי תקשורת, אנשי קולנוע ויזמים מארה"ב ומישראל. האירוע נערך בשיתוף MPAA (התאחדות סרטי הקולנוע האמריקאית) וה- PBS (רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב) ועם FICC (איגוד לשכות המסחר).
זו לא הפעם הראשונה שמתקיימים שיתופי פעולה מאתגרים בין ישראל לארה"ב במסגרת עידוד קופרודוקציות. הבולטת כיום בשוק הקופרודוקציה התיעודית הישראלית היא קרן "קופרו" ברשות אורנה ירמות הפועלת מזה שבע עשרה שנים ומקיימת שוק בין לאומי גדול בישראל כאשר בין השאר השיקה לאחרונה משלחת ישראלית לשוק IFP בניו יורק.