סיכום שבועי: תביטו בהם ותראו את כולנו

רעש מחריש של צקצוקי לשון עבר עלינו השבוע, רעש צדקני ומרוצה מעצמו. המחלוקות נעלמו והעם כולו נופף בעצבנות והאשמה מול המשפחה המעופפת. סוף סוף הצלחנו להתאחד סביב נושא משותף. אכן, יש מה לגנות - אין שום מקום לאלימות וניבול פה, דרדור האמצעים שהיה במטוס, מדיבור מתנשא ומעליב, דרך קללות ואלימות מילולית ועד האלימות הפיזית של אותו גבר חסון שקם ואיים על הדייל (יחד עם המחזה הידוע של "די אלי", והיד שמנסה להרגיע) הוא תרחיש יום יומי במקומותינו וזו בדיוק הבעיה.

רבים מאתנו, רבים מאוד, כולל כותב שורות אלו נושאים את הגן הג'ינג'י שמגיע עם מי השתייה במזרח התיכון ועם השמש הלוהטת, עם הישירות והכנות שלעתים מגיע ממש עד כדי חוצפה. ואתם? האם גם אתם נופפתם ידיים בייאוש מול "המשפחה המעופפת" ולמחרת מצאתם את עצמכם יורקים אש על מי שחתך אתכם ברמזור או מדברים בסלולרי בקולי קולות ברכבת, או צועקים על מוכר בפיצוציה או בסופר שלא הבין בדיוק מה ביקשתם? נכון, יש מרחק בין דיבור בסלולרי לבין איום באלימות על דייל, וכן, המשפחה המעופפת הייתה גסה ובוטה מהרגיל, אבל מה עם הרגיל?

פרשת השבוע , פשרת "תצוה" היא הפרשה שאנחנו קוראים בדרך כלל לפני חג הפורים. אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולדבר דווקא על החג ולא על הפרשה. פורים הוא חג מיוחד, כמעט אנטי-יהודי. מה לנו ולאבדן הגבולות, להומור ולקלילות, מה לנו ולשכרות עד דלא ידע, לריקודים ותחפושות ואווירה כללית של התפרקות ושכחה עצמית? ובכל זאת, ידוע כמה חג פורים חשוב עד כדי כך שחז"ל אומרים כי לעתיד לבוא יבוטלו כל המועדים מלבד חג פורים שיישאר נצחי.

מדוע? אולי מכיוון שחשוב לדעת היכן אנחנו משחררים את עצמנו, חשוב שיהיו מקומות שבהם ניתן לזרמי הנפש לבוא לידי ביטוי, כן , גם לאותן תכונות שיש בהן צדדים בעייתיים. יש בנו אלימות ויש חוסר סבלנות ויש תחרותיות ותחושות של קיפוח ועלבון , ורגעים של בדידות ושל בושה וחוסר מקום . כשלא נותנים לרגעים הללו לבוא לידי ביטוי מחזקים אותם, ואם אין לנו את פורים אז הכול נראה כיום-כיפורים. לא חיים סטריליים אנחנו מבקשים.

כל זה לא מצדיק את ההתפרעות במטוס, אבל זה בהחלט מאיר באור עגום את ההתנפלות ההמונית, המוחלטת. את ההנאה שלנו לראות איך האחר נתפס במצלמה, איך הוא הופך לפנים המכוערות שלנו בעוד אנחנו נקיים וטהורים. ההיתממות הזו לא תואמת את הצורה שבה נראה הכביש שלנו עם היד התמידית על הצופר והעקיפות, לא למדרכות שלנו על האופנועים שחוסמים והאופניים החשמליים שדורסים, לא למגרשי הכדורגל ולא לכנסת, לא לפסטיבלי המוזיקה ואפילו לא לפרסי ישראל.

הרבה מאוד מרפקים ואיומים, הרבה מאוד עצבים, אבל הכול התנקז אל משפחה אחת, צעקנית בהחלט, אלימה, שאני בטוח שלמדה לקח, אבל מה עם כל המצקצקים והמאשימים מול המסך, איך הם התנהגו למחרת בבוקר? אני לא אוהב אחדות כזו, שבה יש מול מי לעמוד ואת מי להציב בקוטב השני מול ההמון הצודק, בדרך כלל זה פופוליסטי.

כנראה שאנחנו קרבים אל היום שהסלולרי יקבע לנו את סדר היום. הנה עוד דבר שנולד מול המצלמה הפרטית: סוזי קסטנר, אוהדת הפועל תל-אביב, ביקשה מאוהדים אחרים להוריד את דגל ישראל שהניפו במהלך משחק כדורגל.

מעשה אווילי וצדקני מצידה, המגרש מלא סמלי מדינה, הוא משוחק במסגרת הליגה המקומית, שממומנת בחלקה על ידי המדינה, במתקנים שהמדינה עזרה להקים, הניסיון לרחוץ את הידיים עם קצת אנרכיזם ומרדנות הוא מבולבל ומגושם, אם אתה כל כך אלרגי לסימני ממלכתיות נראה לי שלעודד קבוצה שתקבל את הגביע מנשיא המדינה ואת צלחת האליפות מפקיד ממשלתי, זה לא רעיון מבריק. ללכת עם ולהרגיש בלי.

נכון שהגברת קסטנר פרסמה פוסט בפייסבוק עם תיאור של האהבה המתפרצת שלה למדינה, והאהדה לנבחרת, אני מאמין לה, אבל גם חושב שהיה בחלט רגע עקרוני במגרש, בשעה שביקשה שיורידו את הדגל. בלבול, כבר אמרנו.

והנה, עד כאן הגעתי מבלי להזכיר את העובדה שקסטנר היא האם של מירב מיכאלי, חברת הכנסת ממפלגת העבודה. מדוע לא הזכרתי? כי זה לא חשוב ולא רלוונטי, אבל זו הסיבה שהאירוע הגיע לכותרות. האם מיכאלי אחראית על אימא שלה ולהפך? האם אני יכול להיות אשם על מעשי הוריי והוריי על מעשיי? וודאי שלא, אין שום קשר, גברת קסטנר היא אדם בוגר עם תפיסת עולם וכך גם בתה מירב.

האירוע הזה הוא רק עוד נדבך לתחביב הישראלי לספר לנו מי היא אשתו או אמו של המועמד, ראו למשל את החגיגה בגיליון האחרון של המגזין "את", מגזין שאחראי על קידום תרבות הפוטושופ והפך למרכז הדיון הפוליטי שלנו. בכלל, בדרך כלל טוב אם אנחנו מורדים קצת בהורים ולוקחים מרחק מהצורה שבה הם רואים את הדברים, אני מקווה שזה גם המקרה עם מירב ואימא שלה.

מול המטוס והדייל, מול דגל ישראל שהורד, ובכלל מול הצעקנות והחום, הנה ספר שהוא תעודת כבוד תרבותית, ומעשה ספרותי חשוב מאין כמוהו. מדובר על פרויקט חיים של החוקר והמתרגם ראובן שניר שהעביר אל העברית מבחר מקיף במיוחד של שירת המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. הספר הזה קריטי לכל מי שרוצה להבין את המקום הזה, על נופיו ועל הסכסוכים שבו.

הכרת האחר מתחילה בדיוק מהספר הזה והשירה שבו שמשרטטים בעבורנו התפתחות של משורר הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הפואטית והציבורית. פרופ' שניר הוסיף, כהרגלו, כמו אצל המשורר אדוניס, מבוא מקיף ורחב יריעה, אני לא בטוח שיש מאמר כולל כול כך על דרוויש בשפה אחרת. הספר הזה מצטרף למדף השירה הערבית המתורגמת בהוצאת קשב, המו''ל, רפי וייכרט, לקח על עצמו משימה תרבותית ראשונה במעלה, תוך השקעה חומרית לא מבוטלת. הספר הזה היה צריך לראות אור בתמיכת המדינה.