פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      למה ריגשו 11 שניות בשחור לבן את העולם החרדי?

      פיסת היסטוריה זעירה על "החפץ חיים" חוללה התרגשות עצומה לא רק בגלל הנגיעה בהיסטוריה אלא בעיקר בזכות ההצצה שהיא מעניקה לדמות רבת הוד שהייתה למיתוס. אהרון קריב, אברך חרדי, מנסה להסביר

      למה ריגשו 11 שניות בשחור לבן את העולם החרדי?

      "אני חילוני כבר עשור, חוזר בשאלה" כותב לנו דרור, בערל לשעבר, "אבל כשראיתי את הסרטון עמדו לי דמעות בעיניים. זר לא יבין זאת, אבל לראות את "החפץ חיים" במלוא קטנותו הפיזית והדרו הרוחני היה בשבילי מרגש ביותר. ולא, אני לא חוזר לשם לעולם. אני רק מתרפק על עולם שגדלתי עליו, שהיה ונעלם".

      אכן, רגש קשה להסביר. אבל קל להרגיש. גם שר החינוך הפולני חש אותו כשנפגש עם "החפץ חיים" לאחר שמלאו לו 90. על הפרק עמדה גזירה על עולם הרבנות הפולני. "החפץ חיים" פרץ בבכי והחל לדבר ביידיש. חברי המשלחת שביקשו לתרגם את דבריו לפולנית הושתקו על ידי השר: "אין צורך בתרגום, כיוון שהחכם היהודי דיבר בשפת הלב. אותה גם אני מבין".

      החפץ חיים (Creative Commons)
      דיבר בשפת הלב. החפץ חיים

      "החפץ חיים" היה למיתוס ולאגדה עוד בחייו. כותב השורות יחד עם רוב בני גילו ראו לפחות אדם אחד שראה את "החפץ חיים". לשמוע מאדם כזה תיאור על "החפץ חיים" לא היה רק תיאור עובדתי. היה זה לראות את ההתרגשות על הפנים. את הערגה, חרדת הקודש ויראת הכבוד. ולא משנה מה הרקורד של המספר.

      "החפץ חיים" נשא את משא הדור על כתפיו פשוטו כמשמעו. היה אכפת לו בכנות ובאופן אישי מכל אדם. כששמע על צורך כלשהו שהתעורר הוא קם ופעל. כך בפגישה המתוארת לעיל, כך בפועלו אודות חוקיות השחיטה היהודית, וכך בעשרות הספרים שחיבר.

      כששמע על חיילים יהודיים בצבא הרוסי המתקשים לקיים אם את מצוות דתם, חיבר למענם ספר מיוחד. "מחנה ישראל". בתוכן הספר בולטת שורה אחת ברוסית: פקודה מיוחדת שמצא בספר החוקים הרוסי ובה הנחייה לאפשר לכל חייל יהודי לקיים את דתו. את הפקודה הוא מביא כלשונה ועם הפנייה למקור. חיבור אחר, "נדחי ישראל", נכתב במיוחד למען יהודים המתגוררים במקומות מרוחקים המנותקים מקהילה שתוכל לתמוך בהם.

      חיבורים אלו מצטרפים לספריו העיקריים: "המשנה ברורה" שהפך לאוטוריטה הלכתית ולאחד הספרים הנפוצים ביותר בהיסטוריה היהודית, וכמובן הספר "חפץ חיים" בו הוא ביסס והטמיע את הרגישות לכבודו של הזולת. הספר חובר סביב איסור "לשון הרע" ולפיו נאסר כל דיבור שלילי על אדם. כל אדם. הגדרותיו המדויקות, הלוגיקה הפנימית והמוסר הנושב מבין השורות נלמדים כיום באלפי מסלולים על ידי רבבות לומדים ולומדות בכל רחבי העולם. בזכות ספריו גברה המודעות לזהירות בכבודו של הזולת, לא פחות מן הזהירות מפגיעה ברכושו או בגופו של הזולת. ערך זה הפך לבסיס של חיי המצוות ושל הקיום החברתי בעם.

      החפץ חיים (Creative Commons)
      נשא את משא הדור על כתפיו
      החפץ חיים (Creative Commons)
      ביסס והטמיע את הרגישות לכבודו של הזולת

      כותב השורות שמע את אחד מתלמידיו מספר על סעודת השבת בביתו הדל של "החפץ חיים", אשר אליה הצטרפו אורחים. "החפץ חיים" חשש שהם רעבים ולכן בחר לוותר על פזמון ה"שלום עליכם מלאכי השרת" המושר עם תחילת הסעודה. "המלאכים יכולים להמתין, האורחים שלי לא..."

      אבל למרות כל ספריו, ולמרות פועלו הציבורי האדיר, אין ספק שהיצירה הכבירה ביותר שלו הייתה הוא בעצמו. אישיותו העצומה, הגבוהה והרגישה שבנה בעשר אצבעותיו. "החפץ חיים" היה לדמות של אוהב שלום ורודף שלום שאהב כל אדם. הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' הגיע אליו באחת הפעמים, ושמע אותו בוכה ומתייפח. כשנחרד לדעת מה קרה סיפר לו "החפץ חיים" על אישה שכורעת כעת ללדת וסובלת מאוד. הרב מפוניבז' בירר בעדינות אם מדובר בביתו של הרב, "החפץ חיים" השיב בשלילה. עבורו גם סבל של "סתם אישה" כאב לו באופן אישי כאילו הייתה זו ביתו.

      בכל פעם ש"החפץ חיים" היה יוצא למסע היו מאות יהודים מגיעים לקראתו. לא כדי לשוחח עימו או כדי ללחוץ את ידו, אלא פשוט לראות מיהו האדם המיוחד הזה. נקל לראות גם בסרטון את גופו הצנום של הרב. את בגדיו העממיים, את כובע הקסקט הזול, ומעל לכל את שפת גופו, ארשת פניו והליכתו, המשדרות ענווה וצניעות. לא פלא שלאחר 80 שנה מפטירתו, ולאחר שכמעט ולא נותרה אף תמונה ממנו, עוררה פיסת ההיסטוריה הזעירה הזאת התרגשות עצומה.