גזענות, שנאה, ג'נוסייד והאשמות חמורות נוספות מוטחות לא פעם במצווה על מחיית עמלק. ואכן יש רבנים ודרשנים שאוהבים לנצל את שבת "זכור" להשתלחות של שנאה בקבוצות שונות, תוך שהם מדמים אותם לעמלק. בכך הם חוטאים בשטחיות, בעיוות ובחוסר אחריות משווע, שכן תמיד עלולים להימצא קנאים זריזים שייקחו את דבריהם ברצינות ויצאו לבצע מחיית עמלק באנשי המפלגה או המגזר עליו הרבנים דיברו. ספרות ההלכה דאגה דווקא להשעות מצווה זו ולקבוע שהיא אינה ישימה בזמננו, אם משום שהיא נדחתה לימות המשיח (סמ"ג, המבי"ט ובעל הג"מ), אם מפני שכבר עלה סנחריב ובלבל את העולם (מנחת חינוך) ואם משום שזרע עמלק כבר נמחה מן העולם (ראב"ם, ר"ח הירשנזון).
בניגוד למצווה למחות את עמלק, המצווה לזכור את מעשה עמלק שרירה וקיימת גם כיום, ולדעתי ניתן להפיק ממנה דווקא מסר חיובי ביותר, הרלוונטי מאוד בזמננו. אני מגיע אליו מהשאלה מה גרם להיווצרותו של הרוע העמלקי? מדברי חז"ל עולה שהרשעות העמלקית לא הייתה מחויבת המציאות כלל ועיקר, והיא באה לעולם כתוצאה משגיאה אסטרטגית של אבותינו.
התורה מספרת על לידתו של אבי האומה העמלקית: "ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לאליפז את עמלק" (בראשית ל"ו, יב). חז"ל מסבירים כי "תמנע בת מלכים הייתה... ורצתה להתגייר. באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והייתה פילגש לאליפז בן עשיו...יצא ממנה עמלק שציער את ישראל, ומה טעמו של הדבר? משום שלא היה עליהם להרחיקה" (סנהדרין צ"ט, ב). לדברי חז"ל הסיבה לכך שעמלק הפך לרודפם של ישראל נעוצה בעובדה שאבותינו הרחיקו את תמנע, בעת שזו רצתה לבוא לחסות בצל כנפי השכינה. עמלק בנה, הפנים את רגשות העלבון והתסכול על הדחיה שדחו את אימו, וגמר אומר בליבו לא לשכוח ולא לסלוח, אלא לנקום את עלבונה. באופן הפוך מהפתגם הידוע, עמלק אמר לעצמו: "אם אינך יכול להצטרף אליהם - הכה אותם".
יש רבנים שהולכים בדרכי האבות ונוקטים במדיניות גיור קשוחה ומרחיקה. הללו בודקים בציציותיו של הבא להתגייר, תובעים ממנו ידע מקיף, דקדוק בקלה כחמורה והבאת המלצות על כך שכבר הפך לבן תורה. בשם שמירת טהרתו של עם ישראל הם אוטמים אוזניהם משמוע את מצוקות הפרט, ומתעלמים מהאחריות כלפי העם בישראל.
כיום חיים בישראל מאות אלפי עולים מחבר העמים שאינם יהודים על-פי ההלכה, ומספרם גדל והולך בטור הנדסי בדורות הבאים. עולים אלה משתלבים בחברה הישראלית ובאים בקשרי זוגיות עם חבריה. לנוכח מציאות חדשה זו אי אפשר להפטיר כדאשתקד, ולמחזר מדיניות גיור שהייתה נהוגה כלפי המתגייר הבודד בקהילות הגולה. יש לזכור שהעולים בימינו אינם סתם זרים כמו תמנע בת עשיו, אלא הגיעו לכאן על-פי חוק השבות, והם מזרע ישראל. חלקם אף סבלו לפני העלייה ארצה, כיוון שהיו מזוהים כיהודים.
רבנים רבים כבר עמדו על כך שיש לנקוט בזמננו בגישה מקילה ומכילה בסוגיית הגיור. הרב הראשי לישראל, הרב אונטרמן, דיבר על גיור עולים חדשים, וציין כי "הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא ידוע מוצאם כלל... ". הראשל"צ הרב עוזיאל קבע "שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות, אעפ"י שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות".
בפולמוס ההלכתי והאידיאולוגי על הסמכות והקריטריונים לגיור, יש מי שקידשו מלחמה נגד רבנים שהולכים בדרכם של רבנים אלה ומוכנים לקחת על כתפם את כובד המשא ההלכתי. רבנים ואנשי ציבור מוצאים עצמם מותקפים חדשות לבקרים ומוקעים כמי שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה על-ידי האוחזים בעמדה השמרנית שימינם דוחה ושמאלם אינה מקרבת.
אכן קל מאוד להסתמך על עמדות מחמירות בהלכות גיור שתובעות לדקדק עם הבא להתגייר על קוצו של יוד. אולם ישנה עובדה מעניינת נוספת שניתן ללמוד מעמלק בסוגיית הגיור. חז"ל אמרו שאין מקבלים גרים מזרע עמלק (מכילתא סוף בשלח), ולמרות זאת מצאנו שמבני בניו של המן האגגי, העמלקי הגרוע מכולם, לימדו תורה בבני ברק (גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב). נראה שבנושא הגיור שרר מקדמת דנא פער מסוים בין הדרישות ההלכתיות התיאורטיות ובין יישומן בפועל. במישור התיאורטי היו חכמים רבים שגיבשו מדיניות קשוחה המסתייגת מקבלת גרים, בשעה שבפועל אף מהעמלקי הנורא מכל הגיעו להתגייר והתקבלו, ומעז יוצא מתוק. צאצאי המן שלימדו תורה בבני ברק של תקופת התנאים, היו בוודאי נדחים בתקיפות ובשאט נפש בבני ברק של תקופת הקנאים.
הציווי של זכירת עמלק לא נושא אפוא רק מסר של שנאה ונקמה. אדרבא הוא מכיל גם מסר הומאני חשוב, הרלוונטי כאן ועכשיו, בדבר הצורך להתנהג במשנה זהירות ביחסינו כלפי הזר והאחר. יש לדאוג לכך שכאשר באים אנשים שמעוניינים בהצטרפות לעם ישראל, כפי שבאה תמנע בשעתה, הם לא יתקלו במתרס של אטימות ונוקשות אלא בהארת פנים ובנכונות לקרבם בעבותות אהבה ולהכניסם תחת כנפי השכינה.