לעיתים הקולנוע הוא ראי המציאות. לעיתים המציאות שנשקפת מאותה המראה קשה מאד, וודאי כאשר היא נוגעת בנושא כאוב דוגמת בעיית העגונות ומסורבות הגט. זה היה המצב ככל הנראה, כאשר הסרט "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" הוקרן השבוע בפני מרבית הדיינים המכהנים.
"השפלה וכאב" היו המילים בהן הם תיארו את תחושותיהם בעקבות הצפייה, תוך שהם טוענים שהסרט אינו משקף את הנעשה בתוך אולמות בית הדין ומציג את הדברים בצורה מעוותת אין מציאות כזו, אין דיינים כאלה.
אם יש דברים מדומיינים בסרט, הרי הם העובדות שציין עו"ד הרב שמעון יעקובי, היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים - הדיינים אינם נכנסים לפרטים אינטימיים של האישה, לא מעניין אותם אם יש לאשה רומן עם עורך הדין שלה ומציאות של מאבטחים שמפנים אישה בכוח מהאולם בהחלט נדירה.
אבל מלבד שתי סצנות אלה, הסרט נכון ומדויק. הסרט מתאר תמונת מצב של אישה שמגיעה שוב ושוב לבית הדין הרבני ויוצאת בלי החלטה משמעותית, כאשר ויויאן אמסלם מסתובבת 5 שנים בבית הדין עד שסוף סוף הואילו הדיינים להבין שאפשר לחייב את הבעל בגט. סיטואציה זו שמתאר הסרט היא בוודאי מציאות חייהן של נשים רבות.
הכאב שלי כטוענת רבנית וכעורכת דין המייצגת עגונות ומסורבות גט, נעוץ בעובדה שהסרט מעלה בעיה כואבת ושותתת דם של נשים שנסחטות בבתי הדין, שמבלות שנים ארוכות מחייהן ללא החלטה משמעותית וללא אמירה ברורה שאם שני הצדדים חיים בנפרד שנים אין מנוס מגירושין. במקום להסתכל במראה ולהבין שקיימת בעיה שאותה יש לפתור, הדיינים נאחזים בפרטים אזוטריים מהסרט, פרטים שבסך הכל באו להקצין את המציאות ולהגחיכה, כפי שאמנות עושה לא אחת.
נראה כי נעלמה מעיניהם של הדיינים העובדה שלמציאות פנים רבות, גם כאשר מדובר באולמות הדיונים שלהם. הגם שבעיניהם המציאות היא אחת, המציאות אשר משתקפת בעיניהן של אלפי נשים מסורבות גט המתדיינות בפניהם היא קשה וכואבת. אותן נשים אשר במקרים רבים נסחטות להסכים לחלוקה לא שוויונית של הרכוש המשותף, להפחית משמעותית במזונות קטינים ואף להסכים לשינויים במשמורת או בהסדרי ראיה עם הקטינים אותן נשים חיות במציאות הקשה של ויויאן אמסלם.
כמי שמלווה אלפי נשים מדיי שנה בבתי הדין, אני רואה מדי יום כיצד התנהלותם של דיינים רבים מותירה את אותן הנשים בתחושה שנוהגים בהן כבעלות מעמד נמוך מזה של הגברים. במקום לתייג אותן לא אחת כבעייתיות וכרודפות פרובוקציות, על הדיינים לנסות להבין שהן נלחמות על חייהן ועל עתיד ילדיהן.
לרוב המקרים הבעייתיים יש בנמצא פתרונות הלכתיים הולמים, אולם לשם כך יש צורך בדיינים בעלי כתפיים רחבות ואומץ הלכתי. כך לדוגמה, בפסקי הדין שלהם כל הדיינים מזכירים את תשובת הגר"ח פלאג'י האומרת שאם זוג חי בנפרד שנה וחצי כופים עליהם להתגרש. כולם מזכירים אותה, אבל איש אינו פוסק כמוה - מדוע? אני מאמינה כי במערכת יש בנמצא דיינים שניחנו בכוחות של מעוף ויצירתיות, אך למרבה הצער הם אינם רבים וחוששים לצאת בפומבי ברעיונות הנתפסים "מהפכניים" שמא יותקפו על ידי רבנים מה"מיינסטרים ההלכתי".
אז במקום לחוש "השפלה" מהמתואר בסרט, אולי הגיעה העת כי אותם דיינים יבינו שבתוך עמם הם יושבים וישכילו ללמוד ממנו על כאבן של העגונות ומסורבות הגט, שנלחמות על זכויותיהן הבסיסיות לרכושן וחירותן. אולי אז ימצאו הם בתוכם את האומץ ההלכתי לתת מזור לסבלן.
ארגון "יד לאישה" יקיים ביום שלישי הקרוב, 3.3.15, אירוע לרגל יום העגונה בסינמטק ת"א במסגרתו יערכו הקרנה מיוחדת של הסרט "גט" ופאנל בנושא "כבולות בעולמן: בין סרט למציאות".
הכותבת היא עו"ד וטוענת רבנית, מנהלת ארגון "יד לאשה".
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו.
המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד.