מגילת אסתר זכתה בשנים האחרונות לקריאות פרשניות המנסות לתייג אותה כ"מגילה פמיניסטית" ועל כן כחתרנית בכתבי הקודש. הניסיון לזהות בוושתי את ראשונת המורדות בפטרונות הגברית ולראות בסירובה להגיע למשתה את ראשית המאבק בגישה המחפצנת, הוא ניסיון מעורר מחשבה. התגובה ההיסטרית של אחד משרי המלך, המבהיר כי סירובה מהווה קריאת תגר על הגברים באשר הם גברים ועל בעלותם וכוחם בכל מדינה ומדינה, היא תגובה מגוחכת בעוצמתה. בהמשך, מופיעים פתרונות כוחניים שמטרתם לעמעם את עוצמת המהלומה שספג אחשורוש, המוצג כנציג המין הגברי עלי אדמות.
יש המבקשים להצביע על נשיותה המתפרצת של המגילה דרך הגיבורה הראשית, אסתר, אשר תניע את העלילה, תתקן את שנתקלקל ותביים את הסצינות. ולמרות שהפרשנות "הפמיניסטית לכאורה" הזו נעימה לי מאד, אני נאלצת להודות כי נדרש מאמץ רב בכדי לראות את הסיפור הזה כנשי וחתרני.
מי היא אותה אסתר? נערה יפה אשר מובלת על ידי "דודה המאמץ" כדי להשתתף בתחרות יופי נושאת פרסים, תוך כך שהיא מצווה להסתיר את זהותה ושורשיה. אסתי מופיעה כעלמת חמודות שעושה בדיוק את שסירבה ושתי לעשות : לאחר שנה של שכשוך בתמרוקים ממיטב המותגים, כשכבר הפכה לשקיק תה אנושי רווי ריחות ענוגים- היא תולבש, תילקח, תוצג לראווה, תבלה בין סדיניו של המלך לילה אחד של חסד ותחזיק אצבעות עד שגורלה ייקבע : היא תזכה בכתר הנכסף או שיגזר דינה להירקב בהרמון נשותיו של המלך.
המטען הלשוני של הפעלים בפרק ב' הוא עדות לפאסיביות נשית בלתי נסבלת. אסתר מזוהה כשייכת לשושלת גברים " ו?י?ה?י א?מ?ן א?ת-ה?ד?ס??ה, ה?יא א?ס?ת??ר ב??ת-ד??דו?--כ??י א?ין ל?ה?, א?ב ו?א?ם; ו?ה?נ??ע?ר?ה י?פ?ת-ת??א?ר, ו?טו?ב?ת מ?ר?א?ה, ו?ב?מו?ת א?ב?יה? ו?א?מ??ה?, ל?ק?ח?ה? מ?ר?ד??כ?י לו? ל?ב?ת" היא נלקחת מרשות גברית אחת לאחרת, " ו?ת??ל??ק?ח א?ס?ת??ר א?ל-ב??ית ה?מ??ל?ך?" עושה את אשר צווה עליה מרדכי " ל?א-ה?ג??יד?ה א?ס?ת??ר, א?ת-ע?מ??ה? ו?א?ת-מו?ל?ד?ת??ה?: כ??י מ?ר?ד??כ?י צ?ו??ה ע?ל?יה?, א?ש??ר ל?א-ת?ג??יד... " והוא בודק בכל יום מה יעשה בה {ולא "לה"}
ו?ב?כ?ל-יו?ם ו?יו?ם--מ?ר?ד??כ?י מ?ת?ה?ל??ך?, ל?פ?נ?י ח?צ?ר ב??ית-ה?נ??ש??ים: ל?ד?ע?ת א?ת-ש??לו?ם א?ס?ת??ר, ו?מ?ה-י??ע?ש??ה ב??ה?.... "
מסתבר כי לפנינו מופיעה במלוא הדרה "אסתי המאולפת" ועל כן, בהגיע תורה היא אינה מבקשת דבר, מה שנתפס כמעלה גדולה. צנועה וענווה היא מועברת לרשות השלישית "ו?ת??ל??ק?ח א?ס?ת??ר א?ל-ה?מ??ל?ך? א?ח?ש??ו?רו?ש?,
אך עדיין, הסמכות הגברית השלטת שייכת למרדכי " א?ין א?ס?ת??ר, מ?ג??ד?ת מו?ל?ד?ת??ה? ו?א?ת-ע?מ??ה?, כ??א?ש??ר צ?ו??ה ע?ל?יה?, מ?ר?ד??כ?י; ו?א?ת-מ?א?מ?ר מ?ר?ד??כ?י א?ס?ת??ר ע?ש??ה, כ??א?ש??ר ה?י?ת?ה ב?א?מ?נ?ה א?ת?ו?." וכך הלאה...
קשה לקרוא את המגילה מבלי להתכווץ אבל כולנו מצפות לטוויסט, הרגע המכונן בו אתי הופכת לדמות אקטיבית ונוטלת את מושכות העלילה. רגע ההיפוך המיוחל בפרק ד' שאסתר המדושנת עונג-מלכות מגלה שמבעד לסדקים, מחלחלת המציאות גם למגדל השן וכי דודה חשף את סוד שייכותו ומוצאו. לא ברור אם אסתר נחרדת משום שהחשיפה מאיימת על חייה המתוקים או אם יש בה חרדה אמיתית למצבו של מרדכי, אך היא לא ממהרת לגלות אמפטיה למצבו של עמה. בפסוק ארוך ופתלתל היא מסבירה למרדכי כי לא תוכל לגשת ולשנות את הכרעת המלך. הפסוק מתאמץ בכל דרך לשכנע כי המלאכה גדולה למידותיה. אך המאמץ המילולי נתקל בחומה בצורה ומרשימה בדמותם של הפסוקים היפים ביותר במגילה: " ו?י??אמ?ר מ?ר?ד??כ?י, ל?ה?ש??יב א?ל-א?ס?ת??ר: א?ל-ת??ד?מ??י ב?נ?פ?ש??ך?, ל?ה?מ??ל?ט ב??ית-ה?מ??ל?ך? מ?כ??ל-ה?י??הו?ד?ים כ??י א?ם-ה?ח?ר?ש? ת??ח?ר?יש??י, ב??ע?ת ה?ז??את--ר?ו?ח ו?ה?צ??ל?ה י?ע?מו?ד ל?י??הו?ד?ים מ?מ??קו?ם א?ח?ר, ו?א?ת?? ו?ב?ית-א?ב?יך? ת??אב?דו?; ו?מ?י יו?ד?ע?--א?ם-ל?ע?ת כ??ז?את, ה?ג??ע?ת?? ל?מ??ל?כו?ת. "
ולחשוב שכל האימה הזו באה על היהודים בשל יהירותו של מרדכי, סרבן ההשתחוויות. אגו גברי פוגש אגו גברי וכולנו משלמות את המחיר. זו פעם שנייה במגילה שגברים מכניסים את עצמם למשבר בשל מאבקי יוקרה אלא שהפעם אתי, המריונטה שהדוד מוטק'ה שתל במערכה השנייה, אמורה לשאת את פרי המאמץ ולספק את הסחורה. שוב האישה מספקת, שוב האישה היא סחורה.
לאחר הדברים הללו, אסתר אמנם מדגמנת אקטיביות. היא יודעת היטב שמרדכי זקוק לה והיא ספק דורשת ספק מבקשת מדודה ללכת ולכנוס את היהודים, לצום עליה ובתום שלושת ימי הצום, היא תלך כשאהידית אל המלך. " ו?כ?א?ש??ר א?ב?ד?ת??י, א?ב?ד?ת??י" [ הסטת בלורית, תנועת ראש הצידה. מבט נוגה ]. אבל האם האקטיביות הזו היא פמיניזם? באיזה אופן המהלך שלה משחרר או חתרני? בסופו של יום היא עוד אישה שלמדה להשתמש בגופה, ביופי המצועף ובחינדלע'ך שהיא התאמנה עליהם עוד בילדותה. זה הכל. אסתר תפלרטט עם המלך, תפלס את דרכה בחדר המיטות ותכריע את המערכה ב"איפון" כאשר המן יפול על מיטתה ברגע תיאטרלי מדי של שיכרות.
אם כן, לא הרצחנות של המן, ולא רדיפת הכבוד האובססיבית היא שתהפוך את העלילה ותחלץ מאחשוורוש זעם צדקני, אלא הרגע שבו גבר אחר התקרב מדי למיטה של האישה שאיתו. " ו?ה?מ?ן נ?פ?ל ע?ל-ה?מ??ט??ה א?ש??ר א?ס?ת??ר ע?ל?יה?, ו?י??אמ?ר ה?מ??ל?ך?, ה?ג?ם ל?כ?ב?ו?ש? א?ת-ה?מ??ל?כ??ה ע?מ??י ב??ב??י?ת..." ואכן, סוף גנב לתליה. לא נבל, לא אכזר, כי אם גבר מתחרה ש"תקע מבט בבחורה שלי". כמו בכל אירוע דקירה בפתח תקוה או נתניה. כך הפור נופל עד היום.
על המשך התנהגותה של אסתר לא ארחיב - הנפילה לרגלי אחשוורוש, הבכי והתחינה, פילבול העיניים המבקש לדעת " א?ם-ע?ל-ה?מ??ל?ך? טו?ב ו?א?ם-מ?צ?את?י ח?ן ל?פ?נ?יו
" וגם העלמותה של אסתר מהזירה בפרקים רווי הדם והנקמנות החותמים את המגילה. כי איך נאמר....? עם כל הכבוד לעוצמה הנשית המגולמת במגילה, כשהעסק נהיה מלוכלך וצריך להרוג ולאבד את כל שונאינו - זאת כבר מלאכה לגברים. יאללה מכות.
הכותבת היא ראשת מכינת ארגון בינה ע"ש לובה אליאב
ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי