כשרבנים נופלים מהשמיים בפורים

ליל שבת. ישיבת "כפר הרואה" בלבושה החגיגי מסיימת את תפילת קבלת השבת בהיכל הישיבה. הכל נראה שגרתי כאשר לפתע צונח מן השמים אדם ונוחת בדיוק על במת ארון הקודש. האווירה החגיגית מתחלפת בתדהמה מוחלטת. אולם כמה שניות נוספות מבהירות כי הצנחן החופשי אינו אחר מאשר תלמיד השכבה העליונה המכהן כ"רב פורים" ליום אחד. הוא מנתק מעליו בקלילות את חבלי הסנפלינג ופונה לקהל לשאת את "דרשת הרב" שהרבה דברי תורה אולי לא תמצאו שם, אבל יש שם המון הומור, שנינות, סאטירה, פארודיה וקומדיה.

מדובר באחד מרגעי השיא של פורים, שהוא גם אחד הדברים ההזויים ביותר בנוף הישיבתי. אם הישיבה היא מקדשה של היהדות והרב הוא ה"כהן" של המקדש, הרי שבחג הפורים נהפכת דווקא דמות זו לליצן החצר של הישיבה. אם תרצו, גם זה חלק של ה"ונהפוך הוא". בישיבות התיכוניות רב-הפורים הוא הדובדבן של ההצגה כולה, בה משתתפים כל בני השכבה. הרב מתלבש בתלבושת רבנית, ונושא נאום קומי תוך שהוא מחקה דמויות ידועות מתוך העולם הרבני וצוות הישיבה. המסורת הזו החלה עוד בישיבות פולין, כאשר שם דווקא הבחור המבריק ביותר קיבל את התואר והתפקיד כשהוא עורך בפני המאזינים דבר תורה היתולי ומבריק המורכב על בסיס סוגיות אמיתיות.

אחד מרבני הישיבה התלוצץ כי "כל מי שהיה רב פורים בסוף נהיה רב אמיתי, עובדה - גם אני הייתי רב פורים..." הוא צדק לגבי הדורות הקודמים. הרב הראשי לארץ ישראל, הראי"ה קוק, מילא תפקיד זה בישיבת וואלוז'ין בה למד. כך גם הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו.

ליל פורים בישיבת "חברון" הירושלמית הוא אחד הערבים הגדולים של השנה. המסיבה נפתחת לקראת חצות כאשר תזמורת מקפיצה את הקהל הקופצני בלאו הכי. חדר האוכל עצום המימדים הופך לרחבת ריקודים כאשר בשיאו של הערב עולה לבמה בחור מעונב ומזמין, תוך רשימה ארוכה של תוארי כבוד היתוליים, את שני "הרבנים הגאונים שליט"א". הללו נישאים על כתפיים כשהם במיטב לבושיהם החגיגיים. בבמת הכבוד ממתינים להם שני 'סטנדרים' רבניים מכובדים.

הסאטיריקן החרדי קובי אריאלי רואה את עצמו כממשיך דרכו של אברהם רביץ כ"פורים-רב" (בהברה אשכנזית זה נשמע יותר כמו "פורים-רוב") של ישיבת חברון. "אבל" הוא מדגיש "זו אחת המסורות הכי ותיקות. של מאות שנים. אין לי ספק שגם בסורא ובנהרדעא ובפומבדיתא (ישיבות מתקופת התלמוד במאות ה-3-4 א.ק) היה פורים-רב. דווקא היה מעניין אותי לשמוע איך נשמע חיקוי של רב ושמואל...."

גם לאחר נישואיו היה מי שחשב שאפשר לשכור את הטאלנט הצעיר לטובת הישיבה. "אמרו קובי אברך צעיר, מה זה משנה, ניתן לו 500 שקל ושיגיע קצת לשמח את הישיבה. ואז אחד מרבני הישיבה אמר: "אם כבר מביאים מישהו מבחוץ, תביאו כבר את דודו טופז ...".

"כבר 20 שנה מאז שעזבתי את הישיבה" אומר אריאלי "ואני עוסק בתחום ההומור והסאטירה ברמות הדי גבוהות. רדיו, טלוויזיה וכל זה. עוד לא מצאתי מקום יצירתי ומבעבע מבחינת הומור כמו חדר-האוכל של ישיבת חברון. זה היה בית היוצר. זה אמנם נובע גם מהנתון הבסיסי של רמות גבוהות של כישרונות שהיו שם, שבאופן טבעי זה הולך גם להומור, אבל בעיקר בגלל שאתה נמצא בתוך סיר הלחץ הישיבתי, הגברי, החרדי ישיבתי. ההומור הוא כזה שאי אפשר בלעדיו. אני אתן לך דוגמא, יום אחד התחילו אוטובוסים מהדרין, נשים לחוד וגברים לחוד. כמובן שמיד קמה התנגדות עצומה נגד המהלך. עוד לא נח המשפט על שפתי קרייני החדשות, וכבר התרוצצה שמועה ש"האדמו"ר מויז'ניץ נכנע והסכים לאוטובוסים מעורבים, אבל ביקש להוריד את פסי ההאטה מחשש לריקודים מעורבים ... ועל הדרך יהיו עוד 50 בדיחות".

לדברי אריאלי, ההומור בכלל, והומור פנימי בפרט הוא "כלי התמודדות. הוא ממתיק את הגלולה. ההומור ללא ספק ניהל את הישיבה. כל השנה. יש שם כוחות סאטירים אמיתיים. אתה נמצא בסביבה היררכית מאוד ואתה כל הזמן שואל את עצמך, האומנם? ויום אחד בשנה אתה אומר לעצמך 'בא נלך על זה'. זה סוג של טריפ שמוציא את הביקורת. זה בעצם היה ניקוז של הכל."

"רב פורים" הוא בעצם המשך של השנינות היהודית המפורסמת. רבים מן החוקרים רואים בהומור היהודי מעין בריחה או ניסיון להתמודדות מול המציאות האכזרית של הגלות. אולם אין לשכוח כי השנינות היהודית הייתה קיימת לאורכו ולרוחבו של ההווי היהודי. החל מן הניסוח בתכתובת הרבנית-למדנית, המשלבת המון שנינות ושיבוצים, וכלה בקטעי שירה ופיוט שחוברו לאורך הדורות בחדות לשון ייחודית. ביידיש זה נשמע יותר טוב.

אלי חביב, כיום שחקן וסטנדאפיסט, כיהן בתפקיד הרם של "רב פורים" בישיבה התיכונית ברעננה. למרות שחלפו כמעט 20 שנה מאז ("זו היתה תקופה פראהיסטורית, לא באמת אמרנו אז בדיחות, פשוט החזקנו איזו לטאה שתפסנו באותו יום והקהל צחק...") הוא עדיין זוכר לטובה את האירוע, גם מבחינת הבשלות שהוא דרש מן המשתתפים. שכן, על תכני ההלצות לא הייתה כל ביקורת מצידה של ההנהלה. "הייתה המון התרגשות של לקחת את המושכות לידיים. כמובן שבמצב כזה אתה מנסה מאוד למתוח את הגבול ולהבין כמה רחוק אפשר ללכת אבל סמכו על התלמידים שיעשו בטעם טוב, ובאמת כך היה. לא היו שם קללות, עלבונות או מילים גסות."

לדבריו, למרות שההצגה עסקה על הרבנים, הישיבה והמחזור, היה בעצם מנגנון פנימי של ביקורת עצמית. "נותנים לך רגע שלך. נותנים לך אחריות, סומכים עליך." הוא מסביר "האירוע כולו היה שבירת הדיסטאנס של הישיבות התיכוניות. גם זה שהמחזור העליון ניהל את האירוע וזה כמו שרגע לפני שהולכים הביתה מותר לך להגיד על המפקד מה שמעולם לא אמרת." אני שואל אותו אם הוא יוכל להביא לי דוגמא של בדיחה אבל זה לא הולך "אלו בדיחות פנימיות, האירוע כולו הוא פנימי וסגור של הישיבה. לא דיברנו על פוליטיקה." אני מתעקש, "אה כן" הוא נזכר "היה רב ברעננה שהקים בית כנסת ליהדות מתקדמת. לא רפורמים אבל 'שכל מה שמותר הם עושים'. למשל הנשים שם מחזיקות את ספר התורה בזמן הריקודים וכדומה. בעת המופע אני צחקתי שם על המחיצה בין עזרת הגברים לנשים"...

אני מנסה לברר אם רב פורים אכן מוביל את בוגריו להיות רבנים בחייהם הפרטיים. "לפחות אצלי זה לא כך..." אומר חביב "אבל אני מוכרח לספר לך שפגשתי את ראש הישיבה שלי כמה שנים אחר כך. ניגשתי אליו ליד הבופה, נורא אהבתי אותו, הוא שאל אותי מה אני עושה היום. אמרתי אני לו: שחקן. והוא אמר יד על הכסף: "כל אחד עושה מה שהוא נועד לעשות." וזה נורא חימם לי את הלב כי באותה מידה הוא יכול היה להגיד שזה "מקצוע של ליצנים"

שמעון (שם בדוי) המקבילה החרדית של לחביב מצטרף לדבריו. אבל הוא מתעקש להדגיש שזה לא היה הומור חסר ערך. "צחקנו רק על דברים שאתה יכול לשנות אותם. למשל, מעולם לא צחקנו על אדם שהוא שמן". במבט לאחור שמעון יכול לאבחן שלבדיחות אכן היה היבט רציני, על הווי הישיבה וגם על החיים. "זה חידד לך דברים שביומיום לא שמת לב אליהם. אנקדוטות שביומיום אתה לא תופס. זה העמיד מראה מול כל מיני תופעות שחווית. ולפעמים גם מול עצמך. צחקת על עצמך."

לעומת הישיבה ברעננה, בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" כל התכנים עוברים את ביקורתה של ההנהלה. "אבל" מספר לנו ד., שכיהן כרב פורים בישיבה "הסתלבטו חופשי. כשמדובר באנשי הצוות, יכלו לצחוק על כל דבר. כשהגיעו לתלמידים זה אחרת. הנהלת הישיבה לא נתנה לפגוע בתלמידים. זה היה סוג של שחרור קיטור בשביל התלמידים"

גם בישיבת חברון החרדית קיים מערך של ביקורת. אבל לא של ההנהלה, אלא של התלמידים המבוגרים. "זה נותן לנו המון תחושת חשיבות" מספר לנו תלמיד הישיבה "אנחנו מרגישים שסומכים עלינו, שאנחנו מספיק בוגרים כדי לכוון את עצמינו. למען האמת זה חלק מהמערך החינוכי בישיבה שבו מעניקים לבחור עצמאות מלאה, ומובילים אותו לכך שהאחריות היא בידיים שלו והוא זה שצריך לפקח על עצמו"

שמעון, 'פורים-רב' בישיבת חברון בעברו, מסביר שהפקת האירוע הייתה עבודה מקצועית לכל דבר. "אבל לא במשרד מסודר. פשוט לקחנו לסיעור מוחות את הבחורים השנונים ביותר על בקבוק קולה ושקית במבה." לאחר שהועלו כל הרעיונות, התכנים עברו סינון כפול, הן מבחינת רמת הבדיחות . כדי לוודא שאין בהן חומר שעלול לפגוע בבחורים.

מאוחר יותר נסעו הכוכבים הצעירים לתאם את ההופעה מול התזמורת שתלהק בישיבה. "הם מוכרחים להכיר את הטקסטים, לדעת מתי לעשות מעברים, מתי תתאים חצוצרה ומתי הרמוניה וכולי. מלבד זאת, אנחנו גם ערכנו פרודיה למילים של שיר מפורסם, כמובן שגם לזה היינו צריכים להיערך יחד עם התזמורת"

"העיניים שלי נקרעו לרווחה בשנה הראשונה לשהותי בישיבה" מספר לנו 'חברונע'ר' ותיק "הישיבה עצמה, על ההנהלה והצוות החינוכי תומכת במסיבה שבעצם לועגת לה עצמה. וה"סיוע" של הישיבה כלל את כל המסיבה, התזמורת היקרה, הכיבוד ומעל הכל עצם הלגיטימציה לאירוע הזה. אבל מאוחר יותר הבנתי שקיבלתי כאן שיעור חינוכי עמוק. זה היה רגע שבו נתנו לנו, הבחורים, לקחת את המושכות לידיים. לקרוא תיגר לתופעות שונות, וכביכול להטיל ביקורת אפילו על הדברים הכי בסיסיים".

וזה לא במקרה. קובי אריאלי מנתח שבישיבת חברון מוסד ה'פורים רב' היה יותר מפותח "כי זו האמירה של הישיבה, וכי זה טיפ-טיפה מגלה משהו על היחס לרבנים וראשי ישיבה. גם הרבנים הכי נערצים, והיו ב'חברון' גדולי עולם, מעולם לא הניחו שיתייחסו אליהם בהדרת הקודש מיסטית. בשונה ממה שאתה רואה היום בכמה ישיבות. זו הייתה חלק מה'סלבודקאיות'." (שיטת החינוך המוסרית של ישיבת 'סלבודקה', לימים 'חברון', הדוגלת ב"גדלות האדם" אשר מעצימה את הפרט ומעמידה את האדם במרכז. א.ק).