פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: זו לא מלחמה על הנאום, זאת מלחמת תרבות

      על נאום נתניהו בקונגרס שחושף מלחמת תרבות שורשית בין התומכים למתנגדים. על אלירז שדה ועל הבחירה והאומץ שלו לעשת אמנות. והמלצה על האלבום "שחרית" של שי צברי. יונתן ברג מסכם את השבוע

      אירוע השבוע: הנאום של ראש הממשלה בקונגרס

      נתניהו לקונגרס: "יהיו התנחלויות מחוץ לגבולות ישראל" (רויטרס)
      (צילום: רוטירס)

      עכשיו, כשהאבק שקע וראש הממשלה ירד מעל הדוכן וקיפל את הדפים, אפשר לראות בבהירות שהעימות בין תומכי הנאום בקונגרס לבין המתנגדים, הן בעצם שתי תפיסות עולם שלא מסוגלות ולא יכולות לדבר האחת עם השנייה: זו שמבטה הוא מבט היסטורי, כולל ועתידני וזו שנטועה כל כולה ב"כאן ועכשיו" ואינה מסוגלת או לא רוצה, להביט על ההתרחשויות במבט היסטורי. ראש הממשלה חווה את נאומו כהתרחשות על בימת ההיסטוריה, הוא מבקש לשאוב את הטיעונים שלו מהעבר ולשלוח את המסקנות שלו אל העתיד. לעומתו, יצחק בוז'י הרצוג, מבקש להתמקד, כמעט באופן מוחלט ב"כאן ועכשיו" שלנו: במחירי הדיור ומצב מערכת הרווחה, בעוני ובאלימות הגוברת בחברה שלנו ועוד.

      הפרדוקס הוא, שאת צדקת הדרך נוכל לבחון רק בעתיד, גם לגבי מי שמביט לשם וגם לגבי מי שמתעלם ממה שיש שם ומבקש את ההווה. אין דרך לדעת האם בעוד כמה עשרות שנים איראן לא תהיה שחקן חלש יותר בזירה הבינלאומית, האם אולי תתרחש בה מהפכה נוספת והכוחות הליברליים יעלו שוב או להפך, האם לא תתקוף אותנו בנשק גרעיני המשולהב על ידיי חכמי דת ותחושת משיחיות חזקה ותגרום להרס שאת גודלו קשה ונורא לדמיין.

      בפרשת השבוע, פרשת כי תשא אנחנו מוצאים את סיפור העגל. משה עוזב את עם ישראל ועולה לקבל את התורה וכשהוא עומד לרדת העם מאבד את הסבלנות, חש נטוש ובודד, רחוק מאותה התגלות אלוהית ומפוחד מן האפשרות שהמתווך הרוחני שלו, משה, נעלם. העם צריך משהו לראות, משהו לעבוד אותו, משהו להתאחד סביבו. הוא מוכן לוותר על הזהב ועל מעמד הר סיני בעבור הבריחה המהירה למשהו מוחשי שירגיע אותו.

      האם העם ברח מהמחשבה על ההווה באמצעות בנייה של משהו נוצץ שבכוחו להסיח את הדעת? האם לא יכלו להתמודד עם ה"כאן ועכשיו" ולכן בנו לעצמם תרחישי אימים על נטישת משה והצורך בתחליף? או שאולי העם לא יכול היה לחשוב על העתיד- על משה שירד עם הלוחות ויכניס אותם אל הארץ ומרוב פחד לעמוד מול העתיד, להמתין לו גם כשהוא מתעכב, הם בחרו לשקוע אל ההווה ולבנות לעצמם עגל זהב שימלא את הימים וישכיח את העתיד לבוא.

      כפי שאפשר להבין את חטא העגל כחטא שנובע מפחד מפני התעסקות בהווה או להפך, כבריחה מהתמודדות עם העתיד, כך אי אפשר להכריע בוויכוח הישראלי העכשווי. יש יתרונות וחסרונות לכל גישה. אבל בדבר אחד אני בטוח לחלוטין, (או נכון יותר, מייחל להיות בטוח בו): נתניהו באמת שקוע באותה חשיבה היסטורית ובאמת רואה איום קיומי איראני. הוא נדחף אל הנאום בקונגרס משיקולים הרי-גורל ולא מהניסיון להרוויח עוד שני מנדטים.

      ומאידך- יצחק הרצוג, באמת רואה את כאב הדור הצעיר שאינו יכול לרכוש דירה או ערי הדרום שבהם גואה האבטלה, או את האלימות הגזענית שעולה בנו ולא מכה עם הביקורת מול נקודות התורפה של הממשלה האחרונה. אבל יום לאחר הבחירות כבר יהיה חייב את מקומו לאותה שכבה מבוססת שנמצאת בבסיס מפלגת העבודה. האמת, אני מקווה, אבל כלל לא בטוח שאין פה משחק פוליטי קר שאחריו לא יבוא שום שינוי, לא מול איראן ולא מול אזרחי ישראל, לא עתיד מוגן ולא הווה מתוקן.

      דמות השבוע: אלירז שדה

      אלירז שדה בסרט "בן זקן" של הבמאית אפרת כורם (יח"צ , שפיר סרוסי)
      (צילום: שפיר סרוסי)

      לא חשבתי שאכתוב על אלירז שדה בדמות השבוע, ובטח לא חשבתי שאכתוב עליו לחיוב. נתוני הפתיחה שלו עובדים לרעתו, לפחות לטעמי. הנכס העיקרי שלו הם פנים יפות ואיזה ביטחון עצמי ישראלי מאוד, שמשלב חוצפה יחד עם שנינות ובוטות, חומר יקר ערך לתוכניות הראליטי הרדודות שלנו. הוא גם המשיך באותו קו- זוגיות פוטוגנית ונוכחות מתמידה באתרי הרכילות, השתתפות בתוכניות חסרות וסרות טעם בערוצים המסחריים, בקיצור, הוא היה בדרכו הבטוחה למצות את חמש עשרה דקות התהילה, לקבל הארכה לחצי שעה של תהילה ולנדוד אל בית קברות הבידור- תרבותי שלנו, אבל נדמה שהוא בחר אחרת.

      שדה מככב בימים אלו בסרט חדש, "בן-זקן" סרטה של אפרת כורם, אני מתוודה מיד- טרם ראיתי את הסרט- אבל האומץ של שדה לצעוד קדימה ולשחק אב חד-הורי, המתגורר בדרום הארץ ומסה לגדל את ביתו, מעורר בי הערכה רבה. הסיכון ששדה לקח על עצמו גדול, הכניסה למים העמוקים של המים הדרמתיים, המשחק והחשיפה הנפשית שבאה עמו. קל יותר להתפנק במים הרדודים של הבידור, ללכת מהשקה להשקה, להרוויח כסף בקלות, לא להיכנס לקו האש של המבקרים ולא לחוות כישלון. בדומה אולי לנינט, שוב יש לנו דמות שלא מוכנה להיכנס לקופסה שהכנו עבורה, שנלחמת, גם אם זה יגרום לה לשלם מחיר להפוך לדמות עגולה ומלאה יותר. אני מבטיח לראות את הסרט בקרוב ולדווח האם לצד האומץ יש גם כישרון.

      המלצת השבוע: "שחרית" האלבום החדש של שי צברי

      שי צברי (יח"צ , Gaya's Music Photos)
      (צילום: Gaya's Music Photos)

      שי צברי מוכר כבר זמן רב כזמר הליווי של ברי סחרוף וכפרפורמר מעולה בפני עצמו. הוא המתין זמן רב, הוציא שירים לרדיו וכעת מוציא אלבום שלם - "שחרית". האלבום הזה משרטט מהלך ששי שותף לו, אבל הוא רחב ומתרחש במקומות שונים בתרבות הישראלית - יצירה שנוגעת בפצעים ובקונפליקטים הישראליים, ויוצרים שמגויסים בכול כוחם לשינוי פוליטי וחברתי אבל לצד כך לא שוכחים את כוחה של היצירה לעורר שמחה והנאה, ריקוד ושכחה לשעה קלה של אותם פצעים.

      ועוד זרם מעמקים זורם גם אצל צברי לצד יוצרים אחרים - כבוד רב למסורת התרבותית שלנו, זו הדתית וזו החילונית, כך אפשר למצוא אצל צברי התייחסות לפיוט ושירת ספרד לצד התייחסות לשירה עברית החדשה. כל זה יוצר אלבום בעל פנים רבות, מגוון ומרענן ומלא השפעות, הן במוזיקה והן בפן המילולי, אלבום שמחבר חיבורים, שיוצר גשרים, וכולנו זקוקים לגשרים מול התהום ההולכת ונפערת בנינו לבין השכנים שלנו, ברחוב ובעיר ובמזרח התיכון.