החובה היהודית לחשוד ולבקר את אנשי הציבור

הבחירות החופשיות החלו את דרכן בפרשת השבוע שלנו. פרשת ''כי-תשא" שקראנו בשבוע שעבר הותירה אותנו בהרגשה שמנהיגים יכולים להיות מוצנחים מלמעלה, ה' אומר שם למשה: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור..." (שמות לא, א-ב), ומאמירה זו נראה שמנהיגים צריכים לקבל גושפנקה אלוקית.

אולם פרשת השבוע "ויקהל" מבהירה שהעם צריך לבחור את המנהיגים הראויים בעיניו, שכן משה אומר בה לבני ישראל: "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור..." (שמות לה, ל). חז"ל הסבירו שרק אחרי שבני ישראל אישרו את הבחירה היא קיבלה תוקף חוקי. מכאן מסיקה הגמרא: "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור" (ברכות נה ע"א).

פרשתנו משקפת היטב את החיסרון שיש במינוי שמגיע מלמעלה ולא מבחירת העם, כשהיא מלמדת שאפילו המנהיג הבכיר ביותר שהיה אי-פעם ספג ביקורת מאנשיו. על נקודה זו עמדו חז"ל כאשר תהו לשם מה פירט משה את הכמויות המדויקות של כל חומרי הבניה וכל הכסף שניתן למשכן. הם מסבירים בתשובתם שמשה ידע כי עם ישראל מצטיין במתיחת ביקורת על מנהיגיו, ולכן טרח לתת להם דין וחשבון מפורט ביותר. הוא אמר לעצמו: "יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן... על כל דבר ודבר" (תנחומא פקודי, ז).

חכמים ממשיכים ומציינים במדרש שמשה רבנו נבחר על-ידי בורא עולם בעצמו, והוא העיד עליו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב), אך למרות זאת, היו מי "שחיפשו אותו בסיבוב". לדבריהם, משה שמע את "ליצני הדור", שעשו סאטירות שנונות וביקורתיות עליו, וטענו שהוא מתנהל בצורה לא אתית, ומתעשר מקופת הציבור. הם היו מביטים אחרי משה בלכתו, ואומרים זה לזה: "אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר?! (שם).

פרשייה זו ממחישה כמה עקרונות שהנם אקטואליים היום כתמיד. הראשון הוא שהבחירה במנהיג חייבת לבוא מהעם כדי להגביר את אמון הציבור בו. בכל מקרה אחר, אפילו אם הבוחר הוא ה' והנבחר משה, העם עלול לגלות אי-נחת. אותם "רוגנים" ו"ליצנים" בקרב בני ישראל בוודאי העריכו מאוד את משה, אולם הם הרגישו שיש להם "רישיון קיטורים" תקני לגמרי, משום שהמנהיג לא נבחר על-ידם. הם ממחישים לנו את החשיבות של השתתפות כל אזרח בבחירות באופן פעיל.

התובנה השנייה היא שיחס חשדני וביקורתי הוא כנראה לחם חוקם של אנשי ציבור, אפילו אם הם דמויות מופת של אנשים מורמים מעם. בחברה הדמוקרטית בת זמננו בה כולם שווים, והמנהיגים לא בהכרח שווים יותר, אך טבעי הוא שהציבור לא יעלים עין מחולשותיהם ולא יגלה הבנה יתרה למעידותיהם.

העיקרון השלישי שמשתקף במדרש על משה הוא שיש כמיהה טבעית ומוצדקת בציבור לכך שנבחריו יתאפיינו בהתנהלות מוסרית ובניקיון כפיים. כמיהה זו עשויה להצדיק התבוננות בזכוכית מגדלת במעשיהם של נבחרי ציבור. אמנם באופן כללי ההלכה מדריכה אותנו להימנע ממחשבות רעות ומחשדנות כלפי אנשים, אך יש לגיטימציה מלאה לגלות חשדנות וביקורתיות כלפי שליחי ציבור.

עמד על כך הרב יצחק (איצל'ה) מוולוז'ין, שהיה מחשובי הרבנים והמנהיגים ביהדות רוסיה של המאה ה-19. הוא שאל מדוע זקני בית הדין היו משביעים את הכהן הגדול לפני עבודת יום הכיפורים שלא ישנה דבר מדרישות ההלכה, דבר שבעקבותיו הוא והם בכו על שחשדו בו שהוא צדוקי.

למה לחשוד, שאל רבי איצל'ה, הרי "החושד בכשרים לוקה בגופו"? הוא ענה כל כך שאכן כשמדובר באנשים פרטיים יש להימנע מחשדנות ומביקורתיות, וראוי לדון תמיד לכף זכות, אולם כשמדובר בשליח ציבור הפועל בשם הכלל, לא רק שמותר לחשוד בו, אלא יש חובה לבדוק היטב ומקרוב אם הוא עושה כל מעשיו בדרך הנכונה והראויה ('פה קדוש' על התורה, עמ' שד"מ).

כשבאים לבחור נציגים שתהיה להם אחריות רבה על כל תחומי החיים של החברה בישראל, עלינו לשקול היטב את איכויותיהם המוסריות ואת התנהלותם הציבורית, ואנו רשאים לצפות ואף לדרוש מהם במלוא החומרה שיבצעו את תפקידיהם ביושרה ובהגינות, בשקיפות ובמסירות. נקווה שמדינת ישראל תזכה למנהיגות ערכית ואיכותית שהיא ראויה לה, שתוביל את אזרחיה לעתיד טוב יותר.