פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המהפכנית הפמיניסטית ששינתה את פני היהדות החרדית

      היא לחמה בדעות הקדומות ובכניעה להשכלה, יצרה את דמותה של החרדית המודרנית. מחזאית, סופרת יידיש ובעלת ידע מעמיק ביהדות. 80 שנה לפטירתה של שרה שנירר, מקימת רשת בית יעקב

      שרה שנירר מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות. (Creative Commons)

      אם לרבים מאתנו נראה מסלול הלימודים של התלמידה חרדית, הכולל 12 שנות לימוד פלוס שלוש שנות השכלה גבוהה, כמובן מאליו, מפתיע לגלות שהוא נוצר יש מאין לפני פחות ממאה שנה. בין שתי מלחמות העולם לחמה אישה אחת מול חצי העולם כדי להקים אותו. קראו לה שרה שנירר, והיא חתומה על מפעל הענק "בית יעקב". רשת החינוך החרדית הגדולה בעולם.

      כדי להבין את סודה של אחת המהפכניות הגדולות של המאה ה-20 ראוי לחזור אל תוך השטייטל - העיירה היהודית. וזה לא סוד, הגברים היהודיים עסקו לאורך הגלות כולה בלימוד אינטנסיבי. גם בזמנים בהם חלק גדול מאוכלוסיית עמי האזור לא ידעו קרוא וכתוב, הגבר היהודי התעמת מול טקסטים עמוקים. את בית הספר הראשון ייסד הכהן הגדול יהושע בן גמלא עם סוף תקופת בית שני.

      בצד הנשי, לעומת זאת, היה וואקום. הבנות התחנכו בבית ובו רכשו את מיומנויות החיים ואת השכלתן הכללית. מצב זה לא יכול היה להימשך כשנוצרה הקונטרה – ההשכלה. עם חדירתה לגבולות הגטו בראשית המאה הקודמת, הבנות היהודיות ראו את עצמן כפחותות והלכו ללמוד בגימנסיות הפולניות.

      שרה שנירר מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות. (Creative Commons)
      מה תפקידה של בת-ישראל? ספרה של שרה שנירר. 1934

      סלחי לי אמא, לא יכולתי לשאת את הצמצום בבית

      תלמידתה של שנירר, המחנכת יהודית גרינפלד, תארה את המצב במשפחה היהודית של אז "והנה מתקרבים הימים הנוראים (חגי תשרי, א.ק) הרכבות נוסעות לערים מלאות עד אפס מקום. אלפי חסידים נוסעים לשהות במחיצת רבם. אנו, הנשים והבנות, נשארות בבית עם הפעוטות. ריק הוא חגנו, מנוער מכל תוכן. מעולם לא למדנו על משמעותו הפנימית של החג. כזו היא תמונת הבית בפולין. הגברים נתונים בעולם הרוח, והבנות בריקודים עליזים. הן מביטות בהערצה אל העולם הרחב, הפרוץ, חסר הרחמים."

      "סלחי לי אמא" כתבה אז בת במכתב שהשאירה לאמה "לא יכולתי לשאת את הצמצום בבית, הלכתי להתגורר עם החברות..."

      שנירר, כמי שהכירה מבפנים את אולמות ההרצאות באוניברסיטאות, זיהתה כי רגשי הנחיתות הללו אינן מוצדקים. היא סברה שהם נובעים בעיקר מחוסר ידע ובורות. היא בחרה להילחם בבורות באמצעות ההשכלה. בכך, קיוותה, היא תתעל את הצמא לידע לאפיקים הנכונים. הן בהשכלה כללית והן בהשכלה יהודית. בזמן שעסקה לפרנסתה בתפירה, בשעות הלילה היא עסקה באינטלקט וחשיבה. היא כתבה מחזות, סיפורים ומאמרי הגות, אך עדיין לא הצליחה לפצח את החידה כיצד לחדור להמונים.

      אולם מהפכנית, כמו מהפכנית, לא מתרגשת מכישלון. מלחמת העולם הראשונה השליכה אותה לווינה. שם, בבית הכנסת שברובע ה-20 האזינה לדרשתו של הרב משה דוד פלאש והוקסמה. הרב דיבר על ההיסטוריה היהודית המפוארת ועל העוצמה הגלומה בה. התכנים ואופן ההנגשה הובילו אותה להבנה שזהו החלק החסר בפאזל. שנירר נותרה שנתיים בווינה. היא והמחברת. העתיקה מילה מילה את דברי הרב וחזרה לקראקוב כשבידה חומר נפץ פדגוגי.

      שרה שנירר מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות. (Creative Commons)
      לא מתרגשת מכישלון. שרה שנירר

      מנהלת בית ספר בת 16

      שלוש שנים של ניסיונות סרק חלפו בטרם ראתה שנירר את הצלחתה הראשונה. קשה לשים במדויק את האצבע, אבל בלילה אחד של שנת 1918 הוקמה בביתה הקבוצה הראשונה. או אם תרצו, הכיתה הראשונה של "בית יעקב". אולם מהר מאוד הבינה המורה הצעירה שהיא לא אמורה לחנך תלמידות אלא מורות. את בנות-העשרה הצעירות שלמדו אצלה היא לימדה לא רק את החומר, אלא בעיקר כיצד להעביר אותו הלאה. לחנך.

      ב-1924 נכנס לתמונה הרב ד"ר שמואל דויטשלנדר, שהפך את המוסד מחובבני ליישומי. הוא ארגן את המבנה החינוכי והאדמיניסטרטיבי של בית הספר כך שיוכל להוות קונטרה ראויה לחלופות שהיו באותה התקופה. הרב הבין שכדי שהבשורה תצא מהבית הקטן ברחוב קטחינה 1, יש צורך להקים מערך שיכשיר מורות אשר תהווינה מורות ומנהלות בתי ספר בנקודות נוספות על המפה היהודית. לשם כך הוא גייס מורות מגרמניה ואף הקים את הקורס הראשון שיכשיר את התלמידות לתפקידי הוראה וניהול.

      עם סיומו של הקורס יצאו הבוגרות הצעירות יחד עם שנירר לערים נוספות. שם, בפני אולם מלא וגדוש, נשאו התלמידות הצעירות את השיעור הראשון שלהן. השיעור הצליח. בני המקום הבינו את עצמת הבשורה. שרה שנירר נותרה עם תלמידתה זמן קצר על מנת לסדר את הפרטים הטכניים, והשאירה במקום את התלמידה שהפכה להיות מנהלת בית ספר. שנירר ויתר תלמידותיה המשיכו משם לעיר נוספת להקים סניף נוסף של בית הספר. וכך, בעשר אצבעותיה בנתה שנירר רשת אדירה של בתי ספר בכל רחבי מזרח אירופה. עד שנת 1939 היו על אדמת פולין, הונגריה וליטא כ-300 בתי ספר, בהם למדו כ-35,000 תלמידות. בתי הספר שלה עמדו בסטנדרטיים הגבוהים ביותר של ההשכלה הכללית, לצד השכלה יהודית מעמיקה ומקיפה. בתי הספר חרבו בשואה, אולם תלמידות רבות ששרדו הקימו מחדש את המפעל בישראל, ארה"ב ומקומות נוספים, בהם לומדות עד היום מאות אלפי תלמידות.

      כיתת הבוגרות השנייה של "בית יעקב", 1934, לודז' (Creative Commons)
      כיתת הבוגרות השנייה של "בית יעקב", 1934, לודז'
      שמואל דויטשלנדר (Creative Commons)
      הפך את המוסד מחובבני ליישומי. הרב ד"ר שמואל דויטשלנדר

      סבתות התחינות, ריאקציה אפלולית

      כמו לכל דבר טוב, גם למפעל זה קמו מתנגדים. מן הצד האחד היו ה"נאורים" שכינו את תלמידות בית הספר ''אספסוף שחור'', ''נשות התהילים'', ''ריאקציה אפלולית'' או ''סבתות התחינות''. מן העבר האחר חששו גורמים חרדים מן המודרנה שהוכנסה שם. תלמידה מספרת כי בעת השיעורים הראשונים היו משליכים אבנים על החלון. שנירר פנתה לתלמידותיה ואמרה: "הם מתכוונים לשם שמים, אבל אנחנו ממשיכים בשלנו". רק גיבוי רבני מקיר לקיר, בראשות ה"חפץ חיים" והרבי מגור השקיט את קולות המתנגדים.

      סודה החינוכי של שנירר אינו נעוץ רק באמונה בצדקת דרכה. היא השכילה להבין את משמעותו של הלבוש והקפידה שהמורות תלבשנה בגדים שיכבדו אותן. למרות הקווים המחמירים שלה, היא הרבתה להשתמש בחוש ההומור. בקיץ נסעה עם תלמידותיה למחנה בעיירות הנופש. שם התאימה להן תכנית לימודים מיוחדת.

      לפני 80 שנה בדיוק, כשהיא בת 52, נפטרה שרה שנירר ממחלה. בצוואה שהשאירה לתלמידותיה כתבה בין היתר "אני רוצה להתייחס לשתי סכנות רציניות האורבות לכן, בנותיי. שמורנה עצמכן מרגש הגאווה והשחצנות שמסית את האדם לדרוש את הכבוד הראוי, מאידך גיסא הישמרנה מהצד הקיצוני ההפוך. הרגשת הנחיתות הלוחשת לאדם: אינך כלום, אתה חסר ערך לחלוטין.' הרגשה מוגזמת זו גורמת לעצבות לליבו של האדם ומעוררת בו ספיקות פן לא תזכה עבודתו להצלחה".
      מבט נוסף על סיפור חייה של האישה יכול ללמד כי בשורות אלו מגולמות גם תמצית עבודתה האישית, אשר עד היום מיחסים לה את מעמדה של האישה החרדית, וצורתו של הציבור החרדי כולו.