עד מוצאי שבת, ט"ז אדר או 8 במרץ, היה נדמה שבמחנה הציוני עומדים לקחת את הבחירות. משהו באוויר, בתחושה ובהלך הרוח שברחובות, הריח ממהפך. הייתה הרגשה שלרוב האנשים נמאס לראות את נתניהו בראשות הממשלה, ושממש עוד מעט עומדים להחליף אותו.
אבל אז, במוצאי שבת, הגיעה העצרת שקראה בקול להחליף את השלטון. ושם, בין שלל הנואמים, הגיע גם יאיר גרבוז. אותו אמן, סופר ומחנך הוציא את השד האשכנזי מהבקבוק, וירה באוויר את כל מה שהוא חושב על אותם פרימיטיביים ימנים, שחוץ מלהטריד מינית, הם גם מנשקים קמיעות.
מתוך שיחות עם חברים, באותו רגע, מתחת למכ"מ של כל הסוקרים ושל כל אנשי המחנ"צ ושות', החלה לחלחל לאט לאט תחושת צריבה קלה, או "הפגיעה בתחושת הגאווה" כפי שאמר מרסלוס וואלאס לבוץ' בסרט "ספרות זולה". מצביעים שרצו וחשבו להצביע לשמאל (אם ניתן לקרוא למחנה הציוני שמאל) הרגישו כיצד תחושת העלבון מטפסת כמו צרבת.
במשך תקופה ארוכה, אתר חדשותי ועיתון גדול הלך על הראש של נתניהו והצליח למצות את כל מה שרע בו, ונדמה היה שהוא מצליח. אבל ברגע ששוב התחוללה כאן מלחמת לבנים נגד שחורים, וברגע שברחוב קלטו שהרצוג ולבני לא מגנים את דבריו של גרבוז (חוץ משלי יחימוביץ' ועמיר פרץ, הצדיקים היחידים בסדום), אז כנראה התקבעה יותר ויותר התחושה, שאין מה לעשות - הימנים בארץ פרימיטיביים לעומת השמאל הנאור. וזה חלחל עמוק, עמוק מאוד.
ופתאום נפתחו העיניים לתושבי הדרום, הצפון, יהודה ושומרון, ובעצם לכל מי שלא גר בתל אביב הצפונית. פתאום הסתכלו סביבם, וראו שלאותם אנשים נאורים לא באמת אכפת מהפריפריה. כי אותם אנשי "המחאה החברתית" של יאיר לפיד ומרצ, לא מעיזים להדיר את רגליהם ולהתחכך, חס וחלילה, באוכלוסיית מנשקי המזוזות בנתיבות ובשדרות. אותם אנשי המחנ"צ לא יקימו גרעיני שמאל (בדומה לגרעינים התורניים) בכל חור בארץ. הם יעדיפו לשבת בבתי הקפה ולכתוב פוסט פסאודו-מתחוכם בפייסבוק על המצב בארץ, אבל לעשות מעשה ולעבור מעיר הקודש תל אביב, לפריפריה? עד כאן. יש גבול עד כמה אפשר ממש להשתפשף במצביעי הליכוד והבית היהודי.
השמאל לעולם לא ינצח, אם יעדיף ברובו לשבת מאחורי המקלדת ולכתוב מאמרים. השמאל לעולם לא ינצח, גם אם כל ערוצי החדשות ובתי המשפט יהיו מצביעי מרצ ושמאלה. השמאל לעולם לא ינצח אלא אם יעשה שני מעשים קריטיים: הראשון להפסיק אחת ולתמיד את ההתנשאות, ולהפסיק לחשוב שרק מצביעיו הם החכמים באדם, ושכל השאר טועים או טיפשים; והשני, לקום ולעזוב את חיי הנוחות, ולעבור בצורה אידאולוגיית לפריפריה. להקים גרעיני שמאל בנתיבות ובשדרות ובבאר שבע. להקים בתי ספר ובתי תמחוי בקריית שמונה ובחצור הגלילית. להתעסק באמת במה שהשמאל אמור להתעסק: בעשייה חברתית עמוקה, ולא מתנשאת. להיות הומניים. להיות בני אדם.
השמאל חייב לעשות חשבון נפש, ולהבין שרק כי מישהו חושב אחרת, וכי התרבות שלו שונה, לא אומרת שהוא טיפש, או פרימיטיבי או טועה. ולמרות שזה אולי נשמע הזוי גם לאנשי הימין מותר לחשוב, ואפילו לחשוב לבד. אם השמאל רוצה לאחוז מחדש בהגה השלטון, כדאי שיפסיק להאשים את תחזיות הסקרים, ושיפסיק לחשוב איך זה הגיוני שיש כאלו שמעיזים להצביע לליכוד או לבית היהודי. כדאי לשמאל גם להפסיק לנסות מה בקמפיין של המחנה הציוני לא עבד, ובכלל - להפסיק לנסות ולהבין איפה העם טעה, כי הוא לא טעה, גם אם הוא העז להצביע לימין.
לפרסום מאמרים בוואלה חדשות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.