שעה וחצי של כאב מהיפים שעוצבו בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי, מביא עמו סרטה החדש של טלי שלום עזר "פרינסס".
הסרט מספר את סיפורה של אדר בת ה-12 (שירה האס שגילה האמתי בזמן הסרט הוא 17 וכיום היא בת 19) שלומדת בבית ספר למחוננים וחווה הטרדה מינית מצד מיכאל (אורי פפר) בן הזוג של אמה (קרן מור). מבעד לעדשת המצלמה אנו מתוודעים לעולם של רגש פיוטי פנימי ועמוק של נערה מתבגרת שמגלה את זהותה המינית ועולמה גובל בתעתוע כאשר בשלב מסוים זהותה מתפצלת ונחלקת בינה לבין נער העונה לשם אלן הדומה לה בדיוק מדהים.
מכיוון שהסרט עוסק בפדופיליה ומין בתוך המשפחה הוא מזמין מעצם הנושא מוקשים רבים. ובעוד אנשים מהססים אם ללכת לראות ואם בכלל להיחשף או להזדעזע, אני פגשתי את הקסם הקולנועי: נושא מרתיע שמטופל באופן מדויק, עדין ורך באופן שרק אישה יכולה לדייק בתוך התרחשויות שרק אישה יכולה להביא ולבטא.
הסצנות שחששתי מהן מבוטאות בטכניקות כוראוגראפיות ומשחקיות שאינן פולשניות, פוגעניות או חושפניות מדי ועל זה ראויה שלום עזר להערכה רבה ואולי כאן מתחדדת זהותה הנשית כבמאית.
זהו סרט שמשלב מקוריות ותעוזה ובמרכזו לפני הכל עומדת מערכת יחסים של השתקפות בין אם לבת. כולנו כילדות צפינו באימהותינו הנשים שהיו אז צעירות ויפות. כולנו השווינו את המיניות שלנו לשלהן. כולנו בתמימות לא רצינו להיות כמותן, לא חשבנו שנהיה שם ולא דמיינו שיום אחד נהפוך גם אנחנו לנשים עם חולשות. היום אנו חוות זאת מול הילדות שלנו שתופסות אותנו על "חם" דווקא שם.
"פרינסס" שבקלות יכול היה ליפול למוקשים רבים מטופל בעדינות ואסתטיקה נדירה שרק אישה יכולה לבטא וכתוצאה מזה גם מהסצנות המורכבות והרגישות ביותר קשה להזדעזע. היצירה מטפלת בהתרחשויות המיניות בטכניקה כוראוגראפית של משחקי ילדות והתבגרות שהארוטיקה בתוכה והגבול בין תעתועי הדמיון למציאות היא פרשנות שהצופה משלים.
"זה סרט שנוצר מתחושות מוכרות" אומרת לי עזר-שלום בגמר הקרנת טרום הבכורה של סרטה עטור השבחים וזוכה פרס "פסטיבל ירושלים". היא אמנם לא חוותה חוויות פדופיליות אבל העיסוק במיניות ופסיכוזה לא זרים לה כבר מסרטיה הקודמים: "קיץ ראשון באברבנל" (2005), "ליבינג רום" (2006) ו"סרוגייט" (2008).
"אמא שלי עובדת כאחות פסיכיאטרית וככה נחשפתי לעולם הטיפול והתלבטתי אם לעסוק בטיפול או ביצירה, אני עושה סרטים על הנושאים שחשוב לי לדבר עליהם או לבטא אותם. אחרי שהתעסקתי בסרוגייט במיניות בין מבוגרים הרגשתי יותר מוכנה ל'פרינסס'. כשאני מתחילה ליצור זה ממקום מאוד אינטואיטיבי כמו חלום, ואז הסיפור מספר את עצמו ואני פועלת מתוך האינטואיטיביות שלי. אחרי שמדמיינים - יש תשוקה לראות את כל התמונה כולה, אז קודם כתבתי ורק אחרי הדראפט הראשון התחלתי לעשות תחקיר".
מה גילית במהלך התחקיר?
"חקרתי את הנושא של פגיעה מינית בתוך המשפחה. ניסיתי לראות איך הדברים האלו יכולים לקרות וגיליתי שאחת מכל שבע נשים נפגעת כתוצאה מגילוי עריות או פגיעה מינית בתוך המשפחה".
המשחק בסרט מדויק ואמין. הדמויות מפציעות לנו לתודעה ומצליחות לרגש. ההשתקפות של הילד- בילדה הגיבורה-אדר וכניסתו לחייה עם התחלת ההטרדה מצד בן הזוג של אמה, מצליחה לתעתע בנו כצופים.
"היו לי תחושות מסוימות של משהו שרוצה לצאת החוצה ומצאתי את הביטוי לזה בדימוי החזק שהיה לי - של הילדה והילד שהם תאומים אבל גם דמויות מפוצלות כשהילד הוא ביטוי לעולמה הפנימי של הילדה. הגרעין של הסיפור והדרך שבה בחרתי לספר אותו היא מאוד של זהות. מבחינת הדמיון ביניהם זה היה תהליך ארוך של ליהוק. כל הסרט הוא לא פשוט וצריך אופי חזק כדי לשחק את הדמויות. את השחקנית שירה האס מצאתי ב"תלמה ילין" ואת הנער שדומה לה בדמיון מפליא פגשתי כמו קסם כשחלף ברחוב. חשוב לי לציין שכשצילמנו את הסרט ההורים היו מאוד מעורבים. זה היה ממש ליהוק משפחתי והם הוזמנו לעמוד מאחורי המוניטור יומיום".
מאוד קשה להבין את האמא שמצד אחד עוסקת במקצוע רציונאלי כמו רפואה-מקצוע שבמהותו הדאגה לאחר ומצד שני נוהגת בקלילות דעת ועיוורת לחלוטין לניצול המיני ולתהליכים הנפשיים הקשים שעוברת בתה.
"הדמות שלה לא רואה, זה בטוח. היא לא רואה מה קורה אצלה בבית עם האנשים הכי קרובים אליה. הדברים האלה קיימים במציאות. בתהליך העבודה עם קרן מור גילינו כמה קל להיות עיוור. החיים שלה תלויים באהבה של מיכאל והבת שלה והיא זקוקה לחיזוקים מהם כל הזמן".
הסיפור מלהטט בין מציאות לאשליה. הצופה כאילו שבוי בחלום. הדמויות רוב הזמן ישנות.
"ניסיתי להיות נאמנה לדמות של אדר. להתקרב אליה ולכן השארתי חלק מהדברים מעומעמים בכוונה. כל העניין של חקר המיניות מעסיק אותה ואין לה כל כך איפה לבדוק את זה. המקום שהיא בודקת מול מיכאל הופך להיות מאוד מאוים. הסרט קורה ממקום שהוא בין לבין. זה משהו שהיה לי חשוב לשמור עליו. מקום אניגמטי שהוא כמו חידה או חלום. בסרט קיים ממד של מורכבות נפשית ואדר בוחנת את הנשיות שלה מול אמא שלה".
הסצנה בה אדר נצבת על גג בניין נטוש מזכירה סצנת התאבדות. היא כדמות בוחרת לחיות ואז היא פוגשת את אלן - את עצמה.
"זו סצנה של גאולה. אדר היא דמות שבוחרת בחיים. זו דמות שגואלת את עצמה ומצילה את עצמה. המפגש עם אלן נע בין הריאליזם והסוריאליזם. ניסיתי לבטא בסרט מציאות מפורקת בגלל שאדר נמצאת במציאות קיצונית שקשה לה להתמודד איתה כי הכל קורה מעבר, ואז כדמות היא מקבלת את הקיטועים כי אני רוצה להמחיש את תחושת הבלבול והפירוק".
היו שינויים בין התסריט לביצוע והעריכה?
"בתסריט הראשון היה יותר מקום לדמות של אלן. בשלב מסוים הבנתי שזה מבלבל ואני רוצה להיצמד לאדר. השוט הארוך של האונס לא היה בתסריט. כשצילמתי וערכתי גילתי שהסצנה הזו חסרה לי. היה לי קשה לצלם את זה רגשית ומוסרית אבל הבנתי שאני לא יכולה לעשות את הסרט בלי הסצנה הזאת. אני לא יכולה להיות עם הדמות כל הזמן ולעזוב אותה ברגע הכי קשה. זו סצנה שנוספה אחר כך".
איך הייתה העבודה עם אורי פפר על מה התבססה דמותו של הפדופיל?
"אורי עושה פה תפקיד מאוד מפחיד כי הוא נע באי-נורמליות והסטייה אבל הוא היה מסור מאוד ומוכן לנסות הכל וקודם כל אמר כן. הוא מאוד פחד מזה ובהתחלה גם חשש להסתכל על עצמו מבחוץ במוניטור אבל הוא אהב את שירה וזה הקל עליו. המשחקיים הילדותיים שמסתתרת בתוכם אינטראקציה מינית תוכננו מראש והייתה עבודה צמודה עם כוראוגרף מקצועי. הסצנות המיניות מאוד טכניות וגם הוא וגם שירה ידעו כל תנועה שהולכת להיות בלי הפתעות. הם למדו את זה כמו שלומדים ריקוד ואז גם החרדה יורדת. את התחקיר על פדופיליה הייתה בעיקר מקריאה של מאמרים וצפייה בסרטים דוקומנטריים. הניסיון לא לשפוט את הדמיון. יש קו שהחברה סימנה והוא כדמות לא רואה את הקו. אורי סימן את המקומות האלה בתוכו".
הסרט עוד כמה שעות יוצא לאקרנים. מתרגשת?
"אני תמיד מתרגשת ברור. זה משהו שיצרתי ממקום פרטי ומגיע הרגע שזה ממש נחשף וזה רגע מאוד חזק בשבילי כמעט ברמת הבלתי נתפס. אני מאוד סקרנית לדעת איך אנשים בישראל יקבלו את זה. בחו"ל מאוד פרגנו ואני ואלעד גביש (המפיק של הסרט) הגענו למסקנה שאולי למי שלא דובר עברית יותר קל לצפות בו. זה סרט מיוחד גם בצורה וגם בתוכן והוא בנוי מאופן מאוד תודעתי כך שמסקרן אותי אם הקהל יזדהה".