פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סיכום שבועי: רק לנתניהו יש את הכוח להביא את השלום

      כמעט כולם פה צריכים לכפר על מערכת בחירות הרסנית ומעוותת. הרצוג ולבני, נתניהו וכמובן התקשורת. יונתן ברג בוחר את סוגי הקורבנות שצריכים להביא במערכת הפוליטית

      חרדים מצביעים בבחירות 2015 (AP)
      (צילום: AP)

      בפרשת השבוע, פרשת "ויקרא" מצוינים סוגי הקורבנות שהקריבו במשכן ובבית המקדש, אז הנה, בחרתי את סוגי הקורבנות שצריכים להביא במערכת הפוליטית אחרי התוצאות, וזו רשימה חלקית, כי כמעט כולם פה צריכים לכפר על מערכת בחירות הרסנית ומעוותת.

      קרבן השלמים: בנימין נתניהו

      תמונת חוצות של בנימין נתניהו (AP)
      (צילום: AP)

      אני כותב את השורות הבאות בגרון ניחר ובבקשה נואשת. אני מבקש מראש הממשלה בנימין נתניהו להותיר חותם משמעותי על ההיסטוריה שלנו. זו ההזדמנות האחרונה שלו, לא תהיה עוד אחת. הספירה לאחור החלה והמחליפים כבר רוקעים ברגליים. ברגע הזה, ללא שינוי, ייזכר נתניהו כאחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה שלנו. מנהיג ששרד לזמן הארוך ביותר, שהיו לו נתוני פתיחה מעולים, ולא הצליח להותיר חותם היסטורי. לשמר מצב בטחוני רעוע, לכבות שריפות כלכליות ולהדליק אחרות זה לא מספיק. יש צורך במעשה גדול, יוצא דופן, מלא השראה. יש צורך בחזון והתווית דרך, יש צורך באומץ.

      הגיעה השעה שבנימין נתניהו, שזכה בבחירות הללו יותר בגלל מתנגדיו מאשר בכוחותיו שלו, יפעל וינהג כפי שהוא תופס את עצמו: מנהיג בעל שיעור קומה, כזה שרואה למרחוק ומוכן לקבל החלטות הרות- גורל, יוצאות דופן. רק ממשלת ימין יכולה להעביר הסכם שלום בעת הזו. רק היא יכולה לקבל החלטות כואבות, שיש סביבם וויכוח קשה, אבל צריך לעשות בהם מעשה.

      אנחנו חגים באותו מעגל זמן רב מדי, ומאבדים את עצמנו. הבידוד הבינלאומי מדאיג פחות מהקיטוב והשנאה שהולכים ואוכלים אותנו מבפנים. הגזענות והפחד מהאחר, העדר החמלה והעדר היכולת להקשיב. אנחנו מתקרבים לנקודת האל-חזור ובה היפרדות לממלכת יהודה וממלכת ישראל. האשמה אינה כולה על כתפיו, את הריקוד הזה רוקדים מולנו רבים וטובים, משמאל ומימין. החברה הישראלית זקוקה לראש ממשלה אמיץ, יוצא דופן, שידע לעזוב את העבר, את רשימות החיסול ורשימות השונאים, שידע להתגבר על הפן הבין-אישי למען זה הלאומי. די לקטנוניות , הגיע הזמן להמשיך הלאה.

      האם עוד אפשר לחדור את הבועה שנתניהו נמצא בתוכה, האם אפשר להגיע אליו? האם אפשר לחדור דרך תחושת הרדיפה שלו ודרך הצורך התמידי להלום חזק יותר מהיריב? האם הוא מסוגל להיפרד מההרגל להניף את הזרועות ולזעוק איראן כשהוא יודע שזה מפעיל את החרדה הקמאית ביותר? אם יש מי שיכול להגיע אליו, שיעשה את זה כעת, לא נשאר לו הרבה זמן. הוא יכול להתחיל בהזמנה של יצחק הרצוג לממשלת אחדות שוויונית וכנה, מגיע לנו איחוי של השבר הגדול. למנצחים שמורה הנדיבות והיכולת לשקם.

      קרבן עולה ויורד: המחנה הציוני

      יצחק הרצוג וציפי לבני עם נבחרת המחנה הציוני במטה המחנה לאחר תוצאות הבחירות, מרץ 2015 (רויטרס)
      (צילום: רויטרס)

      אני משוכנע בדבר אחד: אם בראש "המחנה הציוני" הייתה עומדת דמות בעלת שיעור קומה בטחוני, ויותר מזה כריזמה אישית, הניצחון היה שלהם. השמאל הישראלי לא מצליח להצמיח מנהיג בעל שיעור קומה כבר עשורים. מדוע לא שומעים את בדק הבית בנושא? מדוע לא מתייחסים לעובדה שהעם בציון הוא עם חרדתי, מצולק מלחמות ואסונות, שעוד לא החלים מטראומת השואה? האם אין את התבונה הבסיסית, האנושית כל כך כי יש צורך לתת מענה לחרדות הללו?. העניין הזה מצביע על יסוד מאכזב מאוד בשמאל הישראלי: התעלמות מהמציאות ובכיינות מובנת.

      ביום שאחרי הבחירות עמוד הפייסבוק שלי התמלא בקינות ואיומי נטישה, בחזרה על הסיסמא המתנשאת שהעם טיפש, שצריך להחליף אותו. מדוע אין גרעינים חברתיים שמאליים בפריפריה? מדוע אין מתן מענה וקול לשכבות החלשות? מדוע אין התייחסות לאוכלוסיות של יוצאי ברית המועצות ואתיופיה? מדוע אין בנייה של מרכזי כוח ושיח במקומות שהם לא בין חדרה לגדרה?

      השמאל הישראלי ראוי, והיה אמור להיות מי שינהיג את המדינה בעת הזו. הכל היה מוכן לכך, המציאות מבקשת את זה. הבידוד הבינלאומי, המצב הכלכלי, העדר אופק מדיני, המשוואה הייתה ברורה. השמאל, ורק הוא, בחוסר קשב, בהתעלמות מהציבור, בציניות ועיוורון וויתר על ההנהגה. אני מקווה שיהיה בדק בית, שהשמאל יגדל מנהיג בעל שיעור קומה, שהוא יפעל בשטח באופן נמרץ ומלא תקווה, מחליפים הנהגה לא דרך ארגון שנולד לפני הבחירות ומת אחריהם, לא דרך סרטונים מסוגננים של וניה היימן, אלא דרך חדירה לעורקי החברה.

      קרבן חטאת: התקשורת

      הפגנת צעירי הליכוד בכניסה לבית ידיעות אחרונות, תל אביב. פברואר 2015 (ראובן קסטרו)
      (צילום: רובי קסטרו)

      עכשיו, אחרי שהאבק שוקע, אפשר לראות בבהירות כי זהו יום הדין של התקשורת הישראלית. אין אחראים יותר ישירים לניצחונו של נתניהו מהעיתונים וערוצי הטלוויזיה. המרדף חסר התקדים שלהם על מנהיג מקומי הפך לבומרנג: כשאתה מקלל חזק, הסביבה בדרך כלל מתרחקת ממך, וזה בדיוק מה שקרה לציבור. מערכת הבחירות הזו משאירה אותנו במציאות שבה האמון בתקשורת הגיע לשפל חסר תקדים. האינטרסים של בעלי ההון מושלים בכותרות, ההגינות והיושר נרמסו, הרמה ירדה, והפכה אישית וצהובה יותר ויותר.

      אם פנינו הם כפני השיקוף התקשורתי, אז אנחנו עם בלי ערכים, בלי מורכבות, בלי עקרונות אידאולוגיים אלא אך ורק שנאה לאחר, בוז לשונה, ורצון עז למחוק את המתנגד, בכל דרך. התקשורת הישראלית חוטאת בחטא היוהרה. היא שיכורת כוח, היא רוצה להמליך ולרסק. התקשורת איננה אמורה להחליף את העם אלא לתת לו מידע עדכני ושקוף, העם התנער מהניסיון להורות לו במי לבחור, ולכן, יותר מאשר זה ניצחון של נתניהו זוהי תבוסה של התקשורת הישראלית. כשאתה מוריד את הכפפות, כשאתה שקוף כל כך לגבי האינטרסים שלך והעובדה שתנסה להשיג אותם בכל דרך, אתה גורם לסביבה לאבד את ההערכה כלפיך, אתה משחית את הדבר האחד שעליו עומדת התקשורת: יושר.